להוריד בגדול

רוח רעה מרחפת על פני הכדורגל הישראלי. הרוח הרעה של חוסר הספורטיביות. תחלואיי הכדורגל הישראלי כאילו ייצאו כולם מהמחבוא, לקראת משחקי המחזור הקרוב והמכריע בליגת העל בכדורגל. מכבי חיפה תעלה עם קבוצת נוער מחוזקת למשחק מול מ.ס אשדוד. אריאל שיימן כבר אמר על שחקניו שירדו ליגה, כי לא הם אלו שיורידו את מכבי פתח-תקווה, שתתמודד מולם בשבת, לליגה השנייה.

גם בהפועל תל אביב מרגישים את החופשה המתקרבת והמשחק בשבת מול הפועל כפר-סבא, רק מעיק על כולם לפני ההליכה ההמונית לחופי הים המזוהמים של תל אביב. אף אחד מאיתנו לא יהיה מופתע במיוחד אם כל הקבוצות מהתחתית ישיגו את התוצאות הרצויות להן. למה? כי ככה מתנהל הספורט הישראלי במשך שנים.

במהלך ההיסטוריה הקצרה של הכדורגל הישראלי, ולמרות החשש הכבד מהמשחקים הקרובים, כבר היו מספר רגעי שיא בהם הופגנה רוח ספורטיבית אותה יש להוקיר רגע לפני שהשמש הקייצית מחממת את המגרשים המוריקים באצטדיוני הארץ. האירוע הזכור מכולם הוא כמובן המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב ב-1984 עם הצמד המפורסם של משה סיני שהרס לירושלמים את חלומות האליפות.

האדומים הגיעו לימק"א כשבפועל לא נותר להם על מה לשחק מעבר לכבוד. בית"ר פנטזה כבר על חגיגות אליפות ראשונה, אבל אז הגיע סיני והשאר היסטוריה. "כולנו היינו בלחץ אז", מספר סמי מלכה, שחקן בית"ר של אותה עונה. "לא היה לנו ספק שניקח את האליפות, אבל אז שתי התקפות לא מתוכננות לחלוטין של הפועל ריסקו לנו את החלום", נזכר מלכה בעצב. "אפילו סיני היה בהלם, אני אומר לך".

אתה כועס שהם קלקלו לך את האליפות?

"אני לא כועס. זה העונש שלנו על כך שבאנו שאננים. הם שיחקו כמו מקצוענים. שיחקו עד הסוף. צריך ללמוד מהם ולהיות מקצוענים עד הסוף. אנחנו מבחינתנו לא אמרנו שום דבר ולא ביקשנו מהפועל שום דבר. גם להפסיד צריך לדעת ואני חושב שכולם היו מקצוענים אז".

משה סיני, גיבור המשחק, טוען כי הפועל לא הגיעה לימק"א רק בשביל להרוס לבית"ר את האליפות. "זה ממש לא היה עניין של להרוס לבית"ר", אומר סיני. "באנו לשחק כדורגל, לייצג את המועדון שלנו ואת האוהדים שלנו, ולייצג את הספורט. כל מי שחשוב לו הספורט וחשוב לו הכדורגל, שזה המקצוע בו הוא מתעסק, צריך לדעת לשחק בצורה ספורטיבית בכל מקום ובכל זמן", מוסיף עוזר מאמן נבחרת ישראל. "זה לא עניין אינטרסנטי של לבוא ולהרוס לקבוצה אחת ולעזור לקבוצה שנייה. זה בכלל לא הנושא. העניין הוא לבוא ולשחק כדורגל על הצד הטוב ביותר, וזה מה שעשינו אז בימק"א".

ההיסטוריה הרחוקה יותר של הכדורגל הישראלי גם היא אוצרת בתוכה כמה פניני ספורטיביות הראויים לציון מיוחד. לא הרבה מכירים את הסיפור של ג'וני הרדי, כוכב מכבי חיפה, שבמשחק מול מכבי יפו ב-54, הבקיע שער באמצעות היד, והלך מיוזמתו לספר לשופט על עצם העבירה וזה ביטל את שער היתרון של החיפנים במשחק. גם בעונת 1963/64 סיפקה מכבי חיפה רגע נוסף של חסד לפנתיאון הספורטיביות של הכדורגל הישראלי. מרוץ האליפות באותה עונה היה משולש לאורך כל הדרך. הפועל רמת גן צעדה בראש, אולם צמודות אליה היו גם הפועל פתח-תקווה והפועל תל אביב. שני מחזורים לסיום העונה נפגשו האדומים עם הירוקים. בדקה ה-90 שמעון שלפנברג, לימים שמעון שנהר, שהיה עם שריר קרוע לחלוטין, סיפק פריצה סוחפת על הקו הימני, הקשית מעל השוער התל אביבי וקלקל לאדומים את חלומות האליפות.

"אין ספק שהפועל הייתה עדיפה עלינו אז", נזכר שנהר. "אני בכלל נפצעתי ברגל באותו משחק והייתי ממש חצי משותק, אחר כך ידעתי שזה קרע ברצועה ועצם זה שהמשכתי לשחק כמעט וגמר לי את הקריירה", הוא מוסיף. "למזלי, הייתי מאוד טכני ומהיר והקשתי את הכדור מדויק פנימה".

שחקני הפועל תל אביב ביקשו ממכם לא להתאמץ במשחק?

"אתה מדבר על תקופה מאוד מעניינת. תמיד היו דיבורים 'תיתנו לנו ,תוותרו לנו', אבל במשחק הזה ספציפית אנחנו היינו מנותקים. אני זוכר בדיוק את הכותרת למחרת בעיתונים: 'שלפנברג, אל תעיז לבוא לתחנה מרכזית'. ככה זה היה פעם".

שנה אחת חולפת ושוב האדומים מוצאים את עצמם במשחק מכריע מול מכבי נתניה. היהלומים על מוטלה שפיגלר עלו ליתרון מוקדם במשחק. דקות לקראת סוף המחצית הורחק השוער של נתניה, זאב כספי, ובמשך כל המחצית השנייה התקיפו האדומים מול עשרה שחקנים נתנייתים ואמציה סולומון, שבכלל היה שחקן שדה, בשער. "אי אפשר לשכוח את המשחק הזה", אומר שבי בן ברוך מהפועל. "הם היו בלי שוער ובכל זאת לא הצלחנו להבקיע והאליפות הלכה להכח רמת גן".

לא ביקשתם מהם לוותר לכם?

"חס וחלילה. אצלנו דיבורים ובקשות לא היו בלקסיקון. ממש לא היינו בקטע הזה. אני לא אכחיש שהיו אז אחוות בכדורגל הישראלי. אם אנחנו היינו משחקים נגד בני יהודה למשל, ולנו זה לא היה קובע כלום, אז אפשר היה לנחש שבני יהודה תנצח את המשחק, אבל פה נתניה לא חשבה לוותר לנו בכלל. בסוף המשחק אני זוכר שמוט'לה שפיגלר, שהיה הכוכב שלהם אז, בא אלינו ואמר לנו חצי בצחוק: 'למה לא אמרתם כלום? למה לא דיברתם?' אבל אצלנו לא היה עניין כזה".

בתחילת שנות ה-80 הלוהטות של הכדורגל הישראלי אפשר לדבר על משחק ספורטיבי זכור במיוחד. בית"ר תל-אביב הגיעה לבלומפילד, מגרשה הביתי, למפגש מכריע על גורל הירידה מול הפועל תל אביב חסרת העניין בליגה. הבית"רים היו חייבים ניצחון בכדי להבטיח הישארות. אך לאחר יתרון 1:3 מבטיח של בית"ר, השוו האדומים את התוצאה ושלחו את הקבוצה אחות לליגה השנייה. "לא ידענו מה לעשות עם עצמנו", נזכר בעצב קיש רומנו, כוכב בית"ר באותה עונה. "זה היה משחק אחרון בשבילנו, הובלנו בבטחה ופתאום מצאנו את עצמו נלחצים לתיקו. הרגליים לא תיפקדו לנו. שלא תבין לא נכון. השחקנים שלנו ושל הפועל, אנחנו היינו חברים מאוד טובים. נפגשים כל שבת בבלומפילד בהצגות הכפולות ובכל זאת הם לא וויתרו לנו. אני זוכר שבפירוש ביקשנו מהם שיעזבו את הכדור. ביקשנו מהם לוותר לנו. אבל לא עניין אותם כלום. וככה צריך להיות".

ג'ימי טורק, כוכב אדום באותה תקופה, זוכר את המשחק בבירור. "אין דבר כזה להתחשב", קובע בנחרצות טורק. "זה לא שהיה לנו איזה חשבון פתוח עם בית"ר תל אביב או משהו כזה. פשוט ככה חינכו אותנו", הוא מסביר. "הם צריכים לעשות את החשבון של עצמם למה הם ירדו ליגה, לא אני צריך לעשות בשבילם את החשבון הזה. אני מבחינתי באתי להילחם עד הסוף ולא לוותר להם כי הם חברים שלי או משהו כזה".

למרות שנדמה כי הספורטיביות נעצרה בשנות ה-80, ישנן כמה דוגמאות בולטות מהעבר הקרוב מאוד. אפילו בתחילת המילניום ידע הכדורגל הישראלי רגע נדיר של מקצועות ודרמה. בעונת 2003/04 יצאה עירוני רעננה לאצטדיון המרוחק בקריית שמונה במטרה לשמש כתפאורה לחגיגות העלייה של הקבוצה העירונית בהדרכתו של המאמן שמעון הדרי. אבל לחניכיו של ערן קוליק היו תוכניות אחרות. רעננה ניצחה את המשחק ודחתה את העלייה ההיסטורית של הקבוצה.

"זאת הייתה העונה הכי טובה בהיסטוריה של הפועל רעננה", אומר ערן קוליק, כשהוא נזכר באותו משחק. "כולם רצו לסיים את העונה עם טעם טוב בפה וידענו שלתת את המשחק לקריית שמונה יהרוס את ההרגשה הטובה", מוסיף המאמן. "ידענו שאם נבקיע הם יהיו לחוצים מאוד וזה אכן מה שקרה. שלא נדבר על המהומה שהייתה בסוף המשחק. שאלו אותנו לפני המשחק אם אנחנו באים לפתוח רגליים, אבל אני אמרתי לכולם שאנחנו באים לעבוד. החבר'ה שלי שיחקו כדורגל וניצחו".

איזה אינטרס היה לכם לנצח את המשחק הזה בכלל?

"אני לא נוסע את כל הקילומטראז' הזה עד לקריית שמונה בשביל לטייל ולא בשביל להיות סטטיסט. זה הרי לא ייתכן דבר כזה בכדורגל. השחקנים שלי הבינו את החשיבות של המשחק. הם פשוט אטמו את האוזניים לכל הרעשים מסביב ועשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב".