לא יכול לעצום עיניים

מעולם לא החלפתי מילה עם צביקה שרף או נפגשתי עמו, ובכל זאת תמיד התקבל אצלי הרושם שמדובר, אחרי הכל, באדם טוב. לא נכחתי באימונים, קטונתי מלבקר את התרגילים ויכולת הניהול שלו, אבל כשאני משלב בין המאמן האקסטטי שעל הקווים ובין האיש שמחוץ למגרש, הוא פשוט נראה לי אנושי. המבט שלו בעיניים, לאחר ניצחונות ובעיקר לאחר הפסדים, קונה אותי. באופן פרדוקסלי, דווקא התיאטרליות של צביקה היא ההצגה הכי אמיתית שיש. הוא מתפרץ כשהוא מרגיש שהוא צריך להתפרץ והוא על סף דמעות כשהוא שבור. הוא לא היחיד שעושה את זה, אבל הוא מהבודדים שנותנים את ההרגשה שאצלם זה בא מהמקומות הכי עמוקים בלב. שרף לא יפצח בנאום מומחז לכבודו של הקדוש ברוך הוא אחרי ניצחון ולא ישתטח על קברי צדיקים לפני משחק חשוב, ומצד שני לא ישחק אותה עם פוקר פייס וידבר בממלכתיות. הוא תמיד יגיד את כל מה שיש לו להגיד, רק חבל שמה שיוצא לו בדרך כלל הוא דו שיח קשה עם התקשורת והתלהמות כלפי שנואי נפשו – העיתונאים.

מימי ההתנפלות הבוטה על אלי סהר דרך ההתפרצות על עופר מתן מ"הארץ" באליפות אירופה האחרונה ועד נאום ה"שתו את דמי" ביום חמישי, שרף מבליט פעם אחר פעם את עקב האכילס הגדול שלו. הוא קשוב, לפעמים קשוב מדי, למה שאומרים עליו ולמה שכותבים עליו. למרות ההצהרות שהוא לא קורא עיתונים, שרף בולע כל מילה, נותן לבטן להתמלא ואז מוציא החוצה ברעש גדול. ההשתפכות אחרי ההפסד להפועל חולון הייתה מיועדת בעצם להיות נאום סגירת חשבונות לאחר ניצחון, משהו ששרף עשה לא אחת בעבר. אבל הוא לא יכול להתאפק, ועצוב מכך מבחינתו – השנה הוא גם לא יצר לעצמו הזדמנות לסגור חשבון. לא בגביע המדינה, לא ביורוליג, לא בליגה.

הזיגזג התקשורתי באשר למעמדו של שרף על הקווים היה יוצא דופן ופגע בעיקר בו. הדעה הרווחת הייתה שהאיש מיושן ולא רלוונטי, ואז באו הניצחונות בפילזן ובאתונה. סדרת הפסדים בליגה הקימה שוב את המבקרים, ואז הגיע הניצחון הענק במדריד. הקיצוניות המטורפת שיגעה לא רק את הפרשנים אלא גם את שרף עצמו. הוא עלה אחוז טירוף ודיבוק עם צורך אחד – להוכיח שכל מה שנכתב עליו בבוקר המשחק הוא שטות אחת גדולה.

הוא יודע, כמו כל עם ישראל, שאין סיכוי שיעמוד בעונה הבאה על הקווים ביד אליהו. בעידן שבו גיל המאמנים הממוצע בליגת העל הוא בסביבות ה-45, לשרף בן ה-57 אין עניין לעשות את הלופ הזה של בני השרון, עירוני רמת גן או מכבי ראשון לציון רק כדי להוכיח שהוא עדיין יודע לאמן. הוא מבוגר, הוא עייף, הוא כבר לא בנוי לזה. בהנחה הסבירה שלא ילך לאמן, האפשרויות של שרף הצטמצמו לשתיים – להוריד פרופיל ולהיעלם מהנוף בשנים הקרובות, או לחזור לעמדת הפרשן ב"יציע העיתונות" או בתוכנית אירוח אחרת. שתי האפשרויות לא מבשרות לו טובות. הסתלקות מעולם הכדורסל תחרוט לעד על מצחו את אות הקין שנחקק ב-29 במאי 2008. חזרה לכס הפרשן תחשוף אותו עוד יותר לכל האויבים שיצר לעצמו בחודשים האחרונים. הרי בדיוק לפני שנה יצא שרף בשצף קצף על נוון ספאחיה לאחר שזה חילץ אליפות בשיניים. מה היה שרף הפרשן אומר על שרף המאמן אחרי ההפסד לחולון, וכיצד היה שרף המאמן תוקף אותו בעימות הבא? ומה יגיד שרף הפרשן כשאנשי המקצוע שאיתם יתעמת יזכירו לו שהוא בסך הכל המאמן השני בהיסטוריה המודרנית שהפסיד אליפות במכבי תל אביב?

לפני פחות מחודש הייתה חסרה לשרף מחצית אחת כדי להיכנס לרשימה המכובדת שכוללת את רלף קליין, רודי דאמיקו ופיני גרשון כאנשים שהכניסו את מכבי להיכל התהילה של הכדורסל האירופי, ובמקום זאת עולה כעת השם שלו בקנה אחד עם זה של יעקב אדלר. מבחינתו, לא רק כאיש מקצוע אלא גם בגלל האופי שלא מאפשר לו להתעלם ממה שאומרים וכותבים, אין עלבון גדול מזה. סביר להניח שעוד כשעמד על הדוכן ושפך את הלב כנגד אלה ש"שפכו את דמו", שרף הבין שהקרב האמיתי נגד הפיכת הקריירה שלו בראי ההיסטוריה לבדיחה מתחיל רק עכשיו.