על טעויות משלמים

ההבדל בין הפועל חולון למכבי תל אביב מגולם בשני שחקנים, מאליק דיקסון וטל בורשטיין. למרות עבר מרשים, שניהם מיעטו לשחק העונה. בחצי הגמר בורשטיין עוד הספיק לדרוך על הפארקט לכמה דקות, דיקסון לא זכה אפילו לכך. אבל בעוד במקרה של בורשטיין, וגם של ליאור אליהו, מחיקתם נעשתה בדרך השרפית הבוטה והמוכרת, מיקי דורסמן הצליח לשמור על רוח טובה לאורך כל העונה. בדקות הסיום, כשהלפרין ושארפ יצאו בחמש עבירות, מכבי היתה זקוקה לבורשטיין, אבל שרף העדיף לבחור הרכב לא מאוזן של פורוורדים וסנטרים. גם דורסמן סבל מבעיית עבירות, של טריי סימונס, שלא הצליח להיכנס למשחק, אבל הוא לא חשש להמר על דיקסון כמחליפו. האמריקאי סחב את חולון ברבע האחרון, וגמל לו בסל ניצחון.

עם זאת, נחטא למאמן חולון אם נתמקד רק בגישה החיובית שלו למשחק. ניהול המשחק שלו אמש היה קר רוח, חכם וסבלני. הפועל ירושלים בעונה שעברה ובני השרון בחצי הגמר העונה הוכיחו שפתיחת יתרון גדול בשלב מוקדם יחסית אינה הנוסחה לניצחון על מכבי, כיוון שנדמה שבמצב הזה הפחד משתק את הקבוצה המובילה. אולי בגלל זה דורסמן לא חשש לתת דקות ארוכות לספסל לאורך כל הערב, ואז הימר על האנשים הנכונים ברבע המכריע: דיקסון ואבישי גורדון, שיצא מהקפאה, על חשבון רוט ויזרעאלי. וכך חולון סגרה את היתרון שפתחה מכבי בדיוק ברגע הנכון, באמצע הרבע הרביעי, עת נגסו הספק והחשש בפעם המי יודע כמה העונה בביטחון של שרף ושחקניו.

לבסוף, שרף הפסיד פעם נוספת משחק מכריע בזירה המקומית מסל ניצחון בשנייה האחרונה, והוכיח שאף תכונה מאלו שהרחיקו אותו ממכבי במשך למעלה מעשור לא השתנתה: חוסר היכולת לעמוד בלחצים בדקות האחרונות, ניהול משחק כושל ובעיקר התנהלות נרגנת. אלא ששרף הוא במידה רבה הקורבן של הנהלה מבולבלת, שאיבדה את דרכה. בניגוד להפסד האליפות של 93', אין מדובר באירוע חד פעמי. אילולא ריבאונד ההתקפה ההוא של ג'יימי ארנולד, מכבי היתה מסיימת עונה שנייה בלי תואר. היא משלמת על בחירה במאמן צעיר, על החלפתו באיש הלא מתאים ובעיקר על הסכסוכים הילדותיים בין ראשיה. אם מכבי לא תתעשת ותבחר במאמן הנכון - בחירה שבה היא שגתה כבר שנתיים ברציפות - גם לפיינל-פור של העונה הבאה יגיע שמעון מזרחי חיוור ומפוחד, ממלמל תפילות מסתוריות ומסתמך על קמעות. כשהמועדון המפואר באירופה מתחיל לסמוך על המזל, סימן שהמשבר עמוק וקשה משחשבנו.