דורסמן, אל תפריע

זה יהיה מאוד לא אופנתי, לאור ההייפ חסר התקדים סביב הליגה והזחיחות של אבנר קופל וחבר מרעיו, אבל חייבים לומר שרמתה של עונת הכדורסל שתסתיים היום היתה בינונית. נכון, מכבי ת"א הפסידה בלי הפסקה, אבל זה לא קרה בזכות התעלות יוצאת דופן של יריבותיה. יותר ממחצית מהקבוצות החליפו מאמנים, כולל שתיים מהמעפילות לפיינל-פור. בליגה הסתובבו יותר מדי זרים בינוניים ומיותרים, כמעט אף ישראלי צעיר לא התגלה ושחקנים מובילים בענף דעכו. אלא שכולם הריחו את דמו של הענק, והצטופפו כדי לצפות בו מוכה, תוך העלמת עין מהפרטים הקטנים והמכוערים של הלינץ'.

משחקי חצי הגמר המשיכו את המגמה. בני השרון שיחקה מכוער להפליא בהתקפה; מכבי ת"א התפארה בסיום בהגנת הברזל שלה, אבל כמות הנקודות הזעומה שקלעה יריבתה קשורה יותר לקצב המשחק האטי ופחות להגנה המבולבלת של צביקה שרף; לנהריה היו מחדלים הגנתיים שמצדיקים ועדת חקירה; וחולון - זו שכולם מדברים על הכדורסל האטרקטיווי שלה - הציגה שיטת משחק השאולה מענף אחר: הגש (קח שלשה לא אחראית) ורוץ לרשת (תקן את ההחטאה בריבאונד התקפה).

אלא שהחיסרון של חולון - הבלגן, הקפריזיות, הדקות המלהיבות מול ההיעלמויות המסתוריות - הוא גם היתרון שלה. זה לא מקרי שמיקי דורסמן נבחר למאמן העונה: בשנה שבה רוב מאמני הליגה הוכיחו שהם מתמחים בדיכוי קבוצותיהם (לפרטים נא לפנות למחצית משחקני מכבי ת"א, שיחגגו את סיום העונה בלי קשר לתוצאה), הבעלים של חולון משתדל שלא להפריע. הוא נותן לטריי סימונס לזרוק, מתיר למורן רוט לרוץ ושולח את המפלצת העונה לשם פי.ג'יי טאקר להסתער על הטבעת. דורסמן עושה זאת בלי לאבד גם את הזרים המחליפים שלו, טוני וושהאם, שזרח בחצי הגמר, ומאליק דיקסון, שעשוי להישלף במקרה הצורך בגמר.

אלא שלפעמים דורסמן דווקא מתקנא במאמן הישראלי הממוצע, ומנסה להשפיע יתר על המידה. בחצי גמר הגביע מול ירושלים הוא קיצר את הרוטציה, התיש את החמישייה והגיש את הניצחון לירושלים. בחצי גמר הפיינל-פור הוא סיפסל את סימונס בתחילת המשחק ועזר לנהריה לעלות ליתרון משמעותי, שנמחק רק כשכוכבו שותף.

מול מכבי ביד אליהו מאוד מפתה להתחכם ולהפתיע, אבל הפעם אין צורך בכך. דורסמן צריך לתת לסוסים שלו לדהור, להיות ערני בחילופים ולהעיף מדי פעם מבט בצלחת האליפות, שכל כך קרובה אליו. הפעם, המאמן של האלופה הנצחית הוא זה שצריך לאלתר.