מחפשים את מכבי חיפה

1. עד היום ליעקב שחר לא היתה תוכנית מגובשת נגד המציאות הגאידמקית החדשה. הוא סירב להיכנס לסחרור המשכורות ואיבד כך לא מעט שחקנים מובילים, אבל ברגע שנקרתה בדרכו הזדמנות להביא רכש טוב מחו"ל הוא לא היסס להפוך את הקבוצה כמה שבועות לפני תחילת הליגה. הוא התקמצן עם אריק בנאדו, אבל נתן חוזה עתק ליניב קטן. או בקיצור: הגיב ולא הגיב. עשה צעד אחד קדימה לכיוון הזירה, ושלושה אחורה. שחר האמין כנראה בסתר לבו שמה שעבד עד לפני הכניסה של גאידמק יספיק: יש לו סגל מספיק חזק, צוות מקצועי הכי טוב, תשתית הכי בריאה ומסורת הכי מנצחת. שחר לא שינה באופן מהותי את הנוסחה שהביאה לו חמש אליפויות בשש שנים, וחשב שהוא יותר חזק מהרוח החדשה שהחלה לנשוב בחוץ.

העונה שחר הבין שמשהו חייב להשתנות. שהוא רודף אחרי הזנב של עצמו. שחר לקח החלטה שכדי לבנות את מכבי חיפה מחדש, צריך לחזור אחורה. הוא מינה את אלישע לוי כדי שזה יבנה לו רשת של שחקנים צעירים וזרים זולים ואיכותיים, מהם אפשר יהיה לבנות משהו יציב יותר לעוד כמה שנים, ולא להזריק כל כמה חודשים איזה פאנטיני או רנאטו שפתאום צצו בשוק. נוותר על השנתיים הקרובות, ונרוויח מועדון חזק יותר בעשור הבא. מועדון שלא רק קונה שחקנים, אלא כזה שיכול לגדל כמה. מועדון שלא יתחרה כל שנה בגאידמק, אבל אחת לכמה שנים כן.

2. בירם כיאל. אם יש שחקן שאולי עזר לשחר להגיע לתובנה הזאת, לא קוראים לו ליאור רפאלוב. קוראים לו מאור בוזגלו. אבל גם לבירם כיאל יש חלק בעניין הזה. עדיין מדובר בקשר אחורי בוסר, שסובל יותר מדי מעליות וירידות, אבל הפוטנציאל קיים שם. אם אתה משחק ככה בעונה הראשונה שלך במכבי חיפה, עונה שבה אתה אמור לשבת 99 אחוז מהזמן ביציע, סימן שיש בך משהו. עכשיו צריך להביא לידו קשר אחורי ברמה גבוהה, ממנו כיאל יוכל ללמוד ועליו יוכל להישען. כי אם לכיאל לא תהיה מעטפת קבוצתית חזקה ומכבי חיפה תיראה כמו שוב עלה נידף, כלום לא ייצא מזה. לא ממנו ולא מהשינוי האסטרטגיה של שחר.

בתחילת העשור מכבי חיפה ניסתה לבנות את עצמה כמותג א-פוליטי, נטול הקשר גיאוגרפי. סמל להצלחה, לספורט טהור, אליו יתחברו אוהדים מכל קצוות הארץ. בהתחלה נראה כי התוכנית עובדת כמו שצריך. משחקיה של מכבי חיפה בימי חמישי בגביע אופ"א, הכי רחוק מהשממה בקרית אליעזר, נראו קצת כמו משחקיה של מכבי תל אביב כדורסל: מגרש מפוצץ בקהל שמגיע מהמרכז ודרומה, ומתבשם מניחוחות ההצלחה.

העונה, לא רק בגלל הקרחות המתרבות בקרית אליעזר הכבוי, הוכח עד כמה הגשמת החזון הזה רחוקה ממימוש. רוב אוהדי ההצלחות נעלמו, לא תמכו בקבוצה בשעתה הקשה, והשאירו לבד את המקללים או את השרופים האמיתיים. לפעמים נדמה היה שמכבי חיפה נפלה קצת בין הכיסאות, בין הקהל מהמרכז שנטש בחלקו, לבין הקהל הישן, שחלקו לא התחבר לשיק החדש.

לא סתם מכבי חיפה נראתה לא פעם במשחקיה כמו יתומה. מכבי חיפה הפכה לקבוצה לא ממש מעניינת, לא ממש מרגשת, לטוב ולרע. בעיקר מחוץ לחיפה, השוק אליו הקבוצה ניסתה לפרוץ וטרם הצליחה. בחלקים מסוימים של העונה מכבי חיפה אפילו נראתה כמו סתם קבוצה. גם ההשפלות הכי גדולות שספגה האימפריה התקבלו בשלווה יחסית מחוץ לחיפה. שחר לא הצליח להיות מכבי תל אביב בכדורסל, אבל גם קצת שכח להיות מכבי חיפה.

במסגרת הטעויות שמכבי חיפה עשתה עונה, יש לציין גם את השימוש הלא נכון בתקשורת. מכבי חיפה לא הצהירה באמת מה היא רוצה מעצמה העונה, ובלבלה לא מעט את המערכת והאוהדים. יום אחד המטרה הלא מוצהרת היתה הצמרת הגבוהה, ויום אחר כך לעקוץ את גאידמק. יום אחד הולכים עם סגל אחד ומטרה אחת, ויום שני עם סגל אחר ומטרה אחרת. גם התקשורת התייחסה למכבי חיפה כמו קבוצה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, וגם הקהל לא ממש ידע בשביל מה לבוא לאצטדיון.

בעונה הבאה נושא התאמת הציפיות יהיה קריטי הרבה יותר. עליו יקום וייפול המהפך עם אלישע לוי. אם מכבי חיפה תמשיך להצהיר שהמטרות שלה הן גם הצערת הקבוצה וגם מאבק על כל התארים, היא תישאר קירחת מכאן מכאן. שחר חייב לטפטף מדי שבוע לכלי התקשורת כי הוא בונה משהו ארוך טווח, שצפויות המון בעיות בתחילת הדרך, שדרושה המון סבלנות, שלא יהיו הישגים או תארים בתקופה הקרובה ואם כן אז רק כבונוס. תבטיח רק לשחק יפה, תבטיח קבוצה גאה, אטרקטיבית, רעננה, נושכת. כזו שאולי לא תיראה בזמן בקרוב כמו מכבי חיפה, אבל תבין את המשמעות של מה זה מכבי חיפה. דבר שלא היה העונה. עם מסרים נכונים אפשר יהיה לבסס אווירה בריאה למהפכה.