מי הווינר, מי הלוזר?

שרף. אני לא יודע איך נראתה תוכנית המשחק של מכבי תל אביב, אבל על הפארקט זה נראה בערך כך: על אף שלאורך כל השנה המהלך היעיל ביותר שלנו היה פיק-אנד-רול, נזנח אותו לחלוטין וננסה להכניס את הכדור פנימה בכל התקפה. על אף שהמשחקים הגדולים ביותר שלנו היו כשרצנו, נוותר גם על המתפרצת. נשחק באטיות ונוציא את המיץ - לא ליריבה, לעצמנו.

נדכא את וויל ביינום ונהפוך אותו לסוג של חן ליפין, שמוסר ימינה ושמאלה. אלכס גארסיה, מעוז ההגנה, לא ישחק במחצית הראשונה, ובשנייה לא יירד מהמגרש. את ניקולה וויצ'יץ' נשלח פעם אחר פעם למלתעותיו של עוסמאן סיסה, שמאמלל אותו. ג'ייסון וויליאמס מנצל את הגנת המץ' אפ זון המבולגנת שלנו ודופק שלשות? לא נורא, ניתן לו לקלוע עוד כמה. וכשנכנסים לדקות ההכרעה, נשאיר בצד את דרק שארפ, הווינר שלנו. בסוף נניף ידיים לשמים ונחבק את גודס. אולי לו יש מושג איך ניצחנו.

אפי. לא מכבי ניצחה את אפי בירנבוים. מי שגבר על בני השרון הן הקלישאות, שאומרות שיש להאט את הקצב ביד אליהו, גם כשמובילים בהפרש מבטיח והמארחת על הקרשים. גם כשאי אפשר לקנות סל בהתקפה עומדת בכל הרבע האחרון. במקום לשנות קצב, במקום לרוץ, ההוראה היתה להמשיך לזחול. וכך, בעזרת בירנבוים, מכבי זחלה לגמר.

טפירו. מי בעצם החליט שמאיר טפירו ווינר? ככל הידוע, ווינרים זוכים בתארים. במשחק היחיד שבו זכה בתואר, גמר הגביע אשתקד, הוא היה חלש. אתמול בני השרון היתה זקוקה רק למשחק סביר שלו, לא יותר. במה שיכול היה להיות הרגע הגדול ביותר שלו, סיים טפירו עם 1 מ-12 מהשדה. "איך אתה עושה לי את זה? כל הקריירה חיכיתי לרגע הזה!", זעק טפירו לסמי בכר אחרי העבירה החמישית בגמר הפיינל-פור הקודם. הנה הגיעה הזדמנות שנייה, אבל טפירו פיספס אותה מול שער ריק.

חולון. כך נראה הספסל הצהוב בדקה האחרונה: ליאור אליהו בוהה. טל בורשטיין צוחק. טרנס מוריס אפאתי, מגבת על ראשו, מתעורר לפתע כששרף קורא לו לעלות לפארקט. מכבי נראית כמעט כמי שמשלימה עם אובדן התואר. מיקי דורסמן צריך להקרין לחניכיו שוב ושוב את התמונה הזאת היום, ולתבוע מהם ניצחון. כי אין סיבה לצפות לפחות מהקבוצה הטובה בישראל, הפועל חולון.