כבודה האבוד של מכת ה-11

1. אחת לאיזה זמן מוגבל תוהה הקומוניסט מנין בא הקשקוש בלבוש הזה. והרי במשך השנים פיתחנו לעצמנו יכולות מופלאות לדון ולדוש, להתעמת ולהתנצח על כל תת סוגיה הקשורה בענף הזה ולו בשביל שנראה אינטליגנטים, לפחות בעיני עצמנו. רק על דבר אחד, על הנחת מוצא אחת, משום מה אין ויכוח ואיש אינו מערער: פנדלים הם לא חלק מהמשחק. זה סתמי. שרירותי. אכזרי. "אפשר היה באותה מידה להטיל מטבע", יגיד מתישהו הגאון התורן עם שוך הקרבות. "זה בערך אותו הדבר".

מאיפה באה האיוולת הזו וכיצד התנחלה בתודעתנו? האם העובדה ששתי קבוצות הכדורגל השנואות בעולם, נבחרת גרמניה והפועל ת"א, גילו לאורך שנים הצטיינות יתרה בתחום ידע זה, היא שחרצה את דינם של הפנדלים לשלילה? האם מדובר כאן במנגנון הגנה קולקטיבי כנגד ניצחון כוחות הרשע? ייתכן והרחקתי לכת בתזה זו. אך לא יהיה זה מופרך לטעון שיחסנו לטראומת הפנדלים התורנית מותנה תמיד בסיפור אותו אנחנו רוצים לספר לילדנו.

כך הרצון להתענג על דאבל ירושלמי היסטורי גרם לרבים להתייחס להחמצה של ברוך דגו כאנקדוטה. בטח לא משהו שמעיד על מקריות ההישג, חלילה. על החוסר היכולת להשיגו בדרכים "ספורטיביות". והרי ניתן היה בהזדמנות זו ללמד קטגוריה על הנתק בין שום ושחקניו, לבקר את תרומתו האפסית של שפיגל, לנתח את הכאוס בתוך מחנות האוהדים, או הניהול הכושל של ארזי. לומר משהו על אובדן השליטה של הבעלים. אבל כל זה לא נאמר בעיתונות, לא הוזכר בחגיגות, ולא נחרז בשירתו של ש.גרשון. כשנוח לנו, אנחנו מאמצים את הפנדלים לחיקנו, בשר מבשרנו, עדות נוספת לגדולתנו. כשלא נוח, אנחנו מכחישים אליהם כל קשר, מתנערים מהם כאילו היו ליאור אסולין אחרי ביקור בקזינו.

2. הגיע הזמן שנכיר בעבודה: בטוב וברע, דו קרב הפנדלים הוא חלק מהכדורגל. הוא חלק מהעניין כי הוא מביא לידי ביטוי כישרון, טכניקה, קור רוח, ריכוז בזמן אמת, ירי אחרי מאמץ. הוא חלק מהמשחק כיוון שנוכחותו המופשטת, כאיום שעלול להתממש אם לא תהיה הכרעה, משפיעה על מהלכו דקות ארוכות לפני התרחשותו הממשית. זה נתון שתמיד נמצא שם, תמיד נלקח בחשבון, גם בדקה ה-40. כל חילוף, כל שינוי טקטי, נעשה תוך מבט כפול. אחד פונה למגרש, השני פוזל הלאה הלאה, לקרב הסופי.

3. אם מבינים ומפנימים שדו קרב הפנדלים הוא חלק מהמשחק, אין מנוס גם מהבנה כואבת ככל שתהיה לגבי אחריותו הישירה של המאמן באשר לתוצאתו הסופית. טור זה מתיימר לדון בסוגייה ברמה כללית ופילוסופית, ואין מענינו אירוע כזה או אחר, ובכל זאת, כיוון שיצא ונכתב סמוך לגמר האלופות מחויבים אנחנו להצביע על הזיקה. תהיה זו בגידה ביושרנו אם לא נודה באמת המרה: אברהם גרנט אחראי ואשם מעל לכל ספק בהחמצה של ג'ון טרי. גם אם מדובר באחריות שילוחית בלבד.

יתכן שהייתי מניח לגרנט לנפשו, לולא חמק מהשפלה וביקורת דרך הדלת האחורית, בחסות מאבטחי השרירותיות והמקריות. "זה רק פנדלים", הם אמרו, "גרנט לא באמת הפסיד", הגנו עליו בגופם. הפסיד גם הפסיד, אומר הקומוניסט, גלורי גלורי מנ. יונייטד, הוא מוסיף ומזמר בשבחה של קבוצתו האהובה, ואף מרשה לעצמו להתגרות מעט ברשעות: שלום לך אברם. נעמת לנו מאוד. מי ייתן והמורשת של הפסדים עם הבאזר אותה הנחלת לצ'לסי לא תיעלם עם לכתך. בהצלחה בהמשך הדרך ודרישת שלום לצופית.