מלכי הביצה

1. דאבל. לא רק ההיסטוריה של בית"ר נכתבה העונה מחדש, אלא גם הרף שיציב לעצמו המועדון בעתיד. למרות הכדורגל הבינוני, למרות המחסור ביריבות, הדאבל הראשון של בית"ר יהיה גם אתגר לקבוצות הבאות של המועדון. דגל ללכת אחריו, דמות לחיקוי. בית"ר היא יותר לא רק קבוצת גביע טיפוסית או מועדון שלא יכול לנצח בשתי המסגרות, היא מהיום גם וגם. אז נכון, אף אחד בעשורים הבאים לא יזכור שבית"ר לא נתנה משחק אחד ענק למזכרת העונה, רק ידקלמו את הסגל שהביא דאבל ויתפללו לחדש ימיהם כקדם.

2. אבירם ברוכיאן. לפגוע עם עידן טל זה די קל. כל ילד יודע מה עידן טל שווה, כל ילד היה מביא אותו לבית"ר. הרבה יותר קשה לקחת ילד לא יציב ולבנות ממנו שחקן לשנים הבאות. כמה מאמנים חששו לעשות זאת עם אבירם ברוכיאן. כמה מאמנים נבהלו מהנפילה הראשונה שלו, ומיהרו להחזיר אותו לספסל. יצחק שום הלך עם ברוכיאן עד הסוף והוכיח: אפשר לזכות בתארים ולטפח כשרונות עתידיים במקביל. למעשה, זה מה שנכון לעשות כשיש לך מעטפת כל כך חזקה של שחקנים ליד הילד. אתה יכול להרשות לעצמך לטעות. יש מי שיתקן אחריך. ברוכיאן הוא העץ הראשון שצמח בגינה המלאכותית של גאידמק, השחקן שיישאר אחרי שהמסיבה תיגמר.

3. ביטחון. בית"ר לא רק השיגה דאבל העונה, היא הוכיחה לעצמה כמה קל להכניע את הליגה שבה היא משחקת. כמה יריבותיה מוותרות בקלות. בית"ר תזכור זאת, לקראת המאבק שמצפה לה בעונה הבאה עם מכבי תל אביב ומכבי נתניה.

כמערכת, בית"ר עדיין לא עשתה את קפיצת המדרגה הנדרשת לקבוצה עם תקציב ופוטנציאל כזה. פוטנציאל שממומש רק חלקית. אין עדיין מערך סקאוטינג מרושת על פני הגלובוס, אין עדיין שליטה בסיסית והשפעה על הכוחות השליליים בקהל, אין מתקן אימונים ברמה אירופית, אין עדיין חלוץ איתו אתה מרגיש בטוח לקראת האתגרים הבינלאומיים, אין 5 זרים ברמה הכי גבוהה שיש, אין יורש עתידי לבואטנג ויהיו שיגידו, מעטים ככל שיהיו, שאין עדיין ביטחון מוחלט שזה הצוות המקצועי הכי טוב שיש בהתאם לרמת החלומות של גאידמק. אם גם אחרי דאבל אפשר לכתוב בלי פחד שבית"ר צריכה לשחק הרבה יותר טוב ולהתנהל הרבה יותר טוב, זה אומר הכל. אם זה קורה שנה שנייה ברציפות, זה אומר דרשני.

בית"ר זכתה בדאבל בעיקר עם המנוע שהביא לה את האליפות הקודמת. אותו חומר אנושי ישראלי שנרכש בכסף רב, ווינרים שהגיעו מקבוצות אחרות בליגה ולימדו את בית"ר כיצד להתעלם מרעשי סרק מבחוץ. לא להיכנע ללחצים מסביב, ולנצח. לא משנה איך או מתי. בית"ר של השנתיים האחרונות היתה בעיקר סיפור על אופי, על חדר הלבשה בוגר, מלוכד. סיפורם של אלברמן ובנאדו.

אבל זה נגמר. בית"ר חייבת בשנה הבאה להתחיל להתבסס יותר על שחקנים מלהיבים, ולא רק על שחקנים מוכחים שאתה יודע מה תקבל מהם (רמז: אל תחשבו אפילו על יניב קטן). בשנתיים האחרונות בית"ר היתה קבוצה של דרך, עכשיו צריך גם רוח. לא רק בשביל רבבת האוהדים הקבועה שמגיעה לטדי ולא יוצאת עם ערך מוסף מעבר לעוד ניצחון, אלא בעיקר בשביל המועדון עצמו. אי אפשר לבסס עליונות על הליגה רק על סמך אופי, גם הכדורגל של בית"ר חייב לקפוץ מדרגה. לפתוח פער אמיתי. חלק מהשחקנים והאוהדים עדיין מציינים את שלושת החודשים האחרונים עם לואיס פרנדדז כפסגת האסטטיקה אליה הגיעה בית"ר, הגיע הזמן להוריד את הקוף הזה מהגב.