העבר כבר כאן

צפו בחגיגות הקבוצה לאחר ההעפלה לליגת העל, עונה אחת בלבד לאחר הירידה.

צילום ועריכה: יותם רונן
מראיין: אייל בן יעקב

בדקה ה-75, כמה רגעים אחרי ה-0:2, ששון, הכרוז, ביקש מהקהל לא לפרוץ לכר הדשא, כדי לא לסבך את הקבוצה. מצחיק. היו שם אנשים מבוגרים שכבר 40 ומשהו שנים לא חגגו תואר כלשהו, מלבד אותו גביע ב-1992, סוג של נווה מדבר. התבגרו, התחתנו והקימו משפחות בתוך כל השיממון הזה. היו ביציע ילדים שעבורם הפועל פתח תקוה מורכבת ממילים כמו אכזבה, החמצה, ירידה, דני לוי ואפרוריות. הצימאון להישג, אפילו עלייה לליגת העל אחרי עונה זוועתית בלאומית, היה עצום. צלו הגדול של העבר המפואר רודף את המועדון הזה, שמתכווץ יותר ויותר ככל שחולף הזמן, ואוהדיו מסתפקים בנחמת עניים במקום בשמחת עשירים.

לכאורה, הנכס הכי גדול של הפועל פתח תקוה הוא האותנטיות, אך הצצה פנימה מגלה כי זה חסרונה הגדול ביותר. הזמן קפא מלכת באורווה. השחקנים, ההנהלות והבעלים מתחלפים עם השנים, אבל זה תמיד נראה אותו דבר. הים אותו ים, והבעיות אותן בעיות. לקבוצה אין כסף; שחקני הבית המוכשרים מככבים בקבוצות אחרות; רחבת העפר עדיין מקיפה את "האצטדיון”; הדשא מנטרל כל אפשרות למסירה שטוחה; השטח מאחורי השערים נראה כמו חניון עירוני קטן. פרובינציה. פתאום גרנט נראה הכי רחוק מהמקום ממנו פרץ אל עולם הכדורגל. עשן הסיגריות המהול בניחוח הגרעינים השחורים, קיים גם קיים. אם לכדורגל יש ריח, אז זה הריח. אולם כשהאותנטיות היא המהות, ולא הערך המוסף, זה רע.

הפועל פתח תקוה לא מצליחה להשתחרר מעברה. לא, לא זה המפואר, עמוס התארים, אלא זה הקרוב יותר, המורכב מחובות, עסקאות מכירה כושלות של שחקנים ונכסים, מאמנים שבאים לסגור עונה וללכת, איבה בין האוהדים לבעלים, עסקנים בשקל שהופכים ל"הנהלה" וחוסר הצלחה ארוך ומתמשך. למרות שהעפילה לליגת העל תוך שנה מאז ירידתה, ולא נפלה לבור אליו נפלו הפועל באר שבע והפועל חיפה, אם משהו לא ישתנה, זו תהיה עלייה שתהפוך מהר מאוד לירידה.

בהפועל פתח תקוה משחקים השחקנים עם השמות הכי מפחידים בארץ. שמעון אבו חצירא או ארמון בן נעים, לדוגמה. אבל השמות האלה לא מפחידים אף אחד בליגת העל, נהפוך הוא. כדי לשרוד בעונה הבאה, פתח תקוה זקוקה למהפכה, לא פחות. הסגל החזק שנבנה בתחילת העונה, והיה אמור לשייט בחזרה לליגת העל, הצליח לעשות זאת ברגע האחרון ובנשימתו האחרונה, הוכחה לחריש העמוק שצריך לבצע במועדון הזה. בליגה של גאידמק, שניידר ושחר צריך הרבה יותר מרונן אלעד כדי לשרוד. בעונה שעברה הורכבה הקבוצה משחקנים צעירים, רובם תוצרת בית, אולם מהסגל ההוא, שהיה אמור לשמש בסיס מבטיח לעתיד, לא נשאר זכר. אם הקבוצה חפצת חיים, גם מזה הנוכחי לא יישאר זכר.

במבחן העלייה פתח תקוה עמדה, ועל כך מגיעות לה מחמאות, אבל המבחן הרציני ביותר הוא מבחן ההישרדות בליגת העל. הישרדות שתהפוך להתבססות, שתוביל לצמיחה, שתניב הצלחה. שדי העבר הקרוב מלמדים שאין הרבה סיבה לאופטימיות בעניין הזה, ואולי בגלל זה האושר על פניהם של אוהדי הפועל פתח תקוה היה הכי אמיתי שיש, אמיתי בדיוק כמו הבעיות מולן עומד המועדון הזה. כשהעבר רווי אכזבות, והעתיד אינו מבטיח, הכי טוב פשוט לחיות את הרגע, והיה זה רגע מאושר.