מגיע לך

אני לא מחסידיו המסורים של אברהם גרנט. טוב, בואו לא נחטא לאמת, אני לא אוהב את אברהם גרנט ולא, לא בגלל שהוא שבר בצורת אליפויות ארוכה עם מכבי תל אביב. אני לא אוהב אותו כי הוא לא נותן כבוד, לא לי בתור הצופה הסביר ולא לקודמיו בתפקיד, עמיתיו המאמנים.

אנחנו הצופים אומנם בורים ברזי הכדורגל, אבל פראיירים אנחנו לא, בכל זאת, אנחנו ישראלים. לי לפחות, אי אפשר לספר שהגול המקרי והנדיר של אבי יחיאל במוקדמות היורו, בנגיחה לאחור מ- 15 מטר, תוכנן באימונים. גם אני כמו כולם ראיתי את הגול העצמי האומלל של ריסה במדי ליברפול נגד צ'לסי בחצי גמר ליגת האלופות. אברם ראה את החילוף המנצח שהוא ערך עם אנלקה, ש"לחץ" כדבריו על המגן הליברפולי. כשהוא מפסיד אז THIS IS FOOTBALL , אבל כשהוא בצד המנצח, לכל דבר יש הסבר הגיוני שתוכנן מראש. בחייך אברם... אומרים שאתה מאמן טוב אז מספיק למכור לנו לוקשים, תן לנו קצת כבוד.

למרות חילוף מאמנים רגיש וריב מתוקשר, לא שמעתי פעם אחת במהלך עונת הכדורסל הנוכחית את צביקה שרף מזכיר את עודד קטש, קודמו בתפקיד, בהקשר של תפקודה המקצועי של הקבוצה. את ריצ'ארד נילסן דווקא שמעתי אומר רק מילים טובות על שלמה שרף, קודמו בתפקיד כמאמן נבחרת ישראל. גינונים אירופיים קוראים לזה. חואן דה ראמוס מאמנה הספרדי של טוטנהאם ניצב מול המצלמות ימים ספורים לאחר החתמתו בקבוצה ואמר בריש גלי כי הוא לא מבין מדוע פוטר קודמו בתפקיד מרטין יול, מכיוון שהוא חושב שהוא עשה עבודה מצוינת.

מאידך, אברם שלנו, לא הפסיק להזכיר לנו בנבחרת את שרף ונילסן ומרגע כניסתו לתפקיד מאמן צ'לסי, הוא לא מפסיק לדבר על מוריניו. מה הוא יעשה ומה מוריניו לא עשה, כמה שיחקו לא טוב, כמה נקודות איבדו וכמה הגנתי שיחקו... חאלס! אם אתה לא מעריך אותם או את עבודתם אז אל תזכיר אותם, תן למקצוע קצת כבוד.

את גמר ליגת האלופות האדום ראיתי עם חבורת פטריוטים אוהדי צ'לסי. ביניהם אפשר היה למצוא את אדגר הישנוני, שבחיי היום יום אוהד את ליברפול, ולכן כצפוי היה נגד מנצ'סטר, אלון "הצל", שלא מבין כלום, ראה את אברם וחשב אירוויזיון, ואסי, החתן הטרי שליבו פעם במהלך הפנדלים באופן שהצליח להלחיץ אותי.

כשהודעתי להם בגאווה שאני בעד מנצ'סטר, הם הסתכלו עלי בבוז כעל עוכר ישראל (כזה שאוהד את צסק"א בכדורסל, ושעל מכוניתו מודבקת מדבקה עם הסיסמא "מסינה תעשה לי ילד"). "זה נכון שאני לא אוהב את אברם" התגוננתי מיד, "אבל זה לא העניין, אני פשוט אוהד מנצ'סטר". שוב קיבלתי מבטים והפעם יותר בכיוון של זלזול בי. לא נתפס טוב להיות אוהד של מנצ'סטר בימים אלו, זה קל מדי לאהוד את האימפריה, את הקבוצה הכי אהודה והכי מצליחה, זו שתמיד מנצחת. זה לא ממש תחת ההגדרה של אוהד, זה יותר בכיוון של טרמפיסט. לך תסביר לאנשים שפעם זה לא היה ככה, פעם הם היו כמו הפועל, כמילות השיר: "מנצ'סטר באנגליה הפועל בישראל, היידה הפועל, היידה הפועל".

את הרומן שלי עם השדים האדומים התחלתי אחרי שאבא שלי הביא לי מתנה מגמר הגביע האנגלי של 1983: צעיף סרוג עם שדונים חמודים, ופוסטר של מספר 7 המקורי, בריאן רובסון. באותה השנה מנצ'סטר לא לקחו אליפות כבר 16 שנים (אליפות אחרונה ב- 1967) ונאלצתי להמתין עשור שלם עד שזכיתי לראות את האליפות הראשונה ב-1993. עשרים ושש שנים ללא אליפות ושלושים ואחת שנים ללא אליפות אירופה, והכול בצילה של ליברפול, היריבה השנואה, עד שמנצ'סטר יונייטד הגיעה להיות האימפריה שהיא היום!

כמה צופים לדעתכם היו מגיעים להיכל נוקיה למשחקי מכבי תל אביב לאחר 26 שנה ללא אליפות? לדעתי משהו כמו 300, טוב אולי הגזמתי, 200.