רוצים יותר מחצי המלכות

נשארנו עם ארבע קבוצות. אי אפשר להתלונן על המתח בסיבוב השני, אבל בשורה התחתונה הגמרים האיזוריים יהיו די צפויים ובכך גם יתרונם הגדול - מדובר בארבע קבוצות במשקל כבד שכל אחת מהן מסוגלת ללכת עד הסוף. אל דטרויט וסן אנטוניו, שתי הקבוצות הגדולות של השנים האחרונות, נוספו השנה שני הפרנצ'ייזים המעוטרים בליגה - הסלטיקס והלייקרס, עם כמויות סטאר קווליטי שמאפשרות להן להסתכל בלבן של העיניים ליריבות שרצות עם הסגל הזה בצמרת הגבוהה כבר כמה שנים. הנסיון יעמוד כאן למבחן מול המסורת והביתיות.

הלילה (בין שלישי לרביעי, 3:30, שידור ישיר ב-ESPN) נפתח גמר המזרח, לכן נתחיל איתו. אחרי עונה שלמה שבוסטון הרגישה פייבוריטית, לסדרה הזאת דווקא דטרויט מגיעה עם תחושה שהיא הקבוצה הטובה והמוכנה יותר. בזמן שהסלטיקס הסתבכו בעוד סדרה של שבעה משחקים ועדיין לא ניצחו בחוץ בפלייאוף (וזה עדיין שווה סימן קריאה-!), הפיסטונס דילגו מעל אורלנדו בקלות מפתיעה, בהתחשב בכך שצ'ונסי בילאפס לא שיחק בשלושה מחמשת המשחקים.

שאלת הכשירות של בילאפס תהיה, כמובן, מרכזית מאוד בסדרה הזאת. הוא התאמן עם הקבוצה כבר לפני חמישה ימים ואין ספק שישחק, אבל אי אפשר לזלזל בפציעה שגרמה לו להפסיד שלושה משחקי פלייאוף רק לפני שבוע. מדובר בפגיעה בברך, מה שאומר שכדאי לשים לב במיוחד לעלייה שלו לקליעה. בהגנה הוא יצטרך לרדוף אחרי רונדו ואם הוא יתקשה אולי כדאי לפליפ סונדרס, ואני לא מאמין שאני כותב את המשפט הזה, להחביא אותו בהגנה על ריי אלן. בכל מקרה, אם בילאפס יהיה עסוק במאבקים עם הגוף שלו ולא בניהול המשחק יהיה לדטרויט קשה מאוד, אבל רוב הסיכויים שזה כבר מאחוריו.

ריי אלן מעביר אותנו אל סימן השאלה הגדול של בוסטון. בתחילת העונה דיברו על כך שגיל 32 הוא גיל קריטי לקלעים, שזה הגיל בו הברכיים מתחילות לזייף. במהלך העונה אכן היו לו תקופות רעות, אבל בסך הכל הוא המשיך לקלוע באחוזים מעולים מהשלוש ולבצע בהצלחה את תפקיד הסקורר השלישי שיועד לו בבוסטון. מה שקרה לו בסדרה מול קליבלנד זה הרבה יותר מבגידת הגוף, זו קריסה מוחלטת, פיזית ובעיקר מנטלית, של אחד הסקוררים הגדולים בליגה עם שמונה הופעות באולסטאר ומעל 50 משחקי פלייאוף. הוא סיים סדרה של שבעה משחקים עם 9.3 נקודות ב-32.8 אחוזים מהשדה ו-16.7 אחוזים מהשלוש (עדיין שווה שלושה סימני קריאה-!!!), ובמשחק השביעי ברח מהכדור והידיים שלו רעדו גם כשניסה להעביר מסירות פשוטות. תעלומה מוחלטת.

ההתרסקות של אלן מכניסה את דוק ריברס לדילמה רצינית. מול הבוכנות לאלן תהיה גם משימה הגנתית משמעותית - הוא יהיה זה שצריך לרדוף אחרי ריפ המילטון. בסיבוב הראשון הוא התקשה להסתדר עם ג'ו ג'ונסון ואין סיבה להניח שעם ריפ יהיה לו קל יותר. לריברס יש על הספסל את ג'יימס פוזי שמצוין בפלייאוף הזה ואת טוני אלן ששומר הרבה יותר טוב. השאלה היא אם יגיע שלב בו הוא יתייאש מאחד משלושת הכוכבים שלו, לשם כך הוא צריך להאמין שניתן לזכות באליפות גם בלעדיו וקשה להאמין שריברס ישתכנע בכך. אבל אם אלן ימשיך ביכולת של המשחק השביעי מול קליבלנד הוא לא ישאיר לדוק ברירה.

מסימני שאלה נעבור לסימני קריאה. המשחק השביעי היה רגע מכונן בקריירה של פול פירס, המשחק הגדול באמת בזמן האמת. המשחק הזה הפך את הסדרה של פירס להירואית, הוא השקיע כמויות עצומות של אנרגיה בהגנה נהדרת על לברון ג'יימס ובמשחק המכריע הצליח להתעלות ולקלוע 41 נקודות. הפעם פירס לא יצטרך לעבוד כל כך קשה בהגנה, מה שישאיר לו יותר כוחות לתת יותר הצגות בהתקפה.

אבל זה לא הולך להיות קל. אחרי שגבר על המלך, הגיע הזמן שפירס יפגוש את הנסיך. טיישון פרינס, בשקט האופייני לו (עד שזה מגיע לבלוקים גדולים), הוא אחד השחקנים הטובים בפלייאוף בינתיים. בסיבוב הראשון הוא אמלל את איגודלה, בשני הוציא את המיץ לטורקוגלו, עכשיו תורו של פירס. ההבדל בין פירס לשני הקודמים הוא שלפירס יש יתרון מסה ויכולת לתפקד כשחקן פוסט, אבל מספרים של 15 נקודות ב-36.6 אחוזים מהשדה מול הפיסטונס השנה מרמזים שזה לא יהיה פשוט מול הנסיך הקטן. גם בהתקפה פרינס העלה רמה בפלייאוף והוא קולע 16 נקודות ב-56 אחוזים מהשדה, ועדיין יש תחושה שהוא מסוגל להרבה יותר. משחקן שנמצא 40 דקות על הפרקט ויודע לשים כדור על הרצפה ניתן לצפות שיגיע יותר מפעמיים במשחק לקו בפלייאוף.

נשמע מוכר הסיפור על שחקן הגנה גדול שלא לוקח על עצמו מספיק בהתקפה וצריך להגיע יותר לקו, לא? לבוסטון יש איזה אחד, קווין גארנט, ששמע משהו על זה, וגם ראשיד וואלאס מכיר את השיר. הדו קרב בין שני שחקני הפנים המרכזיים בסדרה הזאת הולך להיות המרתק ביותר ויכול להיות זה שיכריע את הסדרה. שניהם מסוגלים לתפקד כשחקני חוץ בהתקפה, אבל רק גארנט מסוגל גם לשמור כמו שחקן חוץ והוא יכול ליצור לראשיד בעייה. מצד שני, לא בטוח שהוא יכול להתמודד עם משחק הפוסט של וואלאס ויכול להיות שריברס יעדיף לשים על השיד את פרקינס.

גם גזרת הספסלים יכולה להיות חמה. על הקווים יעמדו שני מאמנים מושמצים והיכולת של אחד מהם להתעלות ולנצח בקרב המוחות תהיה משמעותית. לשניהם יש כלים מגוונים שיאפשרו להם להפתיע ולהגיב כמו שצריך. לבוסטון יש ספסל עמוס שכולל את פוזי היעיל, אדי האוס המטורף, לאון פו האנרגטי ושני סוסים ותיקים חשובים מאוד: קאסל לא בעניינים בינתיים, אבל זה יכול להשתנות כל רגע, ופי ג'יי בראון היה מצוין במשחק השביעי מול קליבלנד ויכול להפוך לגבוה שליד גארנט במאני טיים.

גם גלן "ביג בייבי" דייויס יכול להיות רלוונטי הפעם כי משום מה הוא מסתדר נהדר מול הפיסטונס. דטרויט מחזיקה בג'ייסון מקסיל המצוין, רודני סטאקי המוכשר שצבר נסיון חשוב בזמן הפציעה של בילאפס ובסוס ותיק נשכח משלה - לינדזי האנטר שנכנס לשימוש מחוסר ברירה ונתן משחק גדול בנצחון החוץ באורלנדו.

במבט כללי יותר, ההתקפה של הפיסטונס תלויה בעיקר בגארדים. אין לה שחקן מהסוג של לברון שיכול להגיע לטבעת נגד בוסטון, הקבוצה ששומרת על הטבעת שלה הכי טוב בליגה, לכן הקליעה מבחוץ והיכולת להגיע לזריקות טובות תהיה קריטית עבורם. בילאפס הוא סוג השחקן שהכי קשה לבוסטון לעצור - פוינט גארד פיזי שיודע גם לקלוע מבחוץ, רונדו והאוס מאוד יתקשו מולו (וזו עוד סיבה לכך שחשוב מאוד לבוסטון להכניס את קאסל לעניינים הפעם, לקאסל יש נתונים פיזיים להתמודד עם בילאפס). בצד השני, קשה למצוא שחקן או תרגיל שניתן לסמוך עליהם שיעשו את העובדה עבור בוסטון. לדטרויט יש מספיק שומרים טובים כדי לעצור אותם, והפעם באמת כבר אין ברירה - גארנט חייב לקחת את העניינים עליו, בלעדיו יהיה קשה מאוד לקבוצה שלו לעשות סל.

לבוסטון יש יתרון ביתיות ואולם ביתי בו עדיין לא הפסידה, את ההגנה הטובה בליגה ומספיק כשרון ועומק כדי לעבור כל קבוצה, אבל אין לה בכלל מניות בטוחות בהתקפה ולאחד משלושת הכוכבים שלה נגמרו הבטריות. לדטרויט יש נסיון משותף ושחקנים שניתן לסמוך עליהם שיבואו לעבודה. בסדרה של הגנות למניות הבטוחות יש חשיבות רבה יותר, לכן אני הולך על דטרויט בשישה משחקים.