שלום אויב

על אף שאיני אדם מאמין, לא נותר בפי ובלבי דבר מלבד המלים "תודה לאל". כי למי עוד ניתן להודות על סיום הסיוט האיום הזה, שנמשך 17 שנה? סיוט שהתחיל באותה תבוסה אלמותית, 4:0, בבלומפילד, שהגדירה מחדש את יחסי הכוחות בעיר תל אביב ואותותיה נראו למרחוק שנים רבות לאחר מכן, ותם רק אמש, כאשר נתלתה סוף כל סוף נעל שמאל של החולצה הצהובה והספרה 8 על גבה.

מי שאינו נמנה על אוהדי הפועל לא יוכל לעולם להבין את האימה שאוחזת בנו בכל פעם שנזרק לחלל האוויר השם אבי נמני. את אותה רוח מקפיאה שמצמררת את העורף, כמו מגע כף ידו של מלאך המוות רגע לפני שהוא לוקח אותך, כשאנחנו נאלצים להתמודד עם המחשבה עליו לא כל שכן לשאת את המחזה שלו מתחמם על כר הדשא, רגע לפני הדרבי. הרי נמני הוא המר שבאויבי הפועל בעת החדשה – גדול שחקני הליגה הישראלית מאז ומעולם (במקום השני – כמה כואב לומר - נמצא משה סיני), לא רק בתארים שאסף לארון בקריית שלום, אלא בהשפעה הכמעט מיסטית שלו על הקבוצה, הקהל, ההנהלה ובעיקר – הקהל של היריבה העירונית. גם כאשר העליונות בעיר היתה שייכת לנו האדומים תמיד היה קיים בנו הפחד הראשוני, קמאי, מפני נמני.

עבור אוהד הפועל ממוצע נמני הוא השחקן הכי מפחיד בעולם – יותר מלאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו וקאקה גם יחד; גם כאשר הוא בכושר ירוד, יושב על הספסל, מושעה על ידי המאמן באשמת מרד או מגובס ביציע – אתה תמיד דרוך בפחד מצמית שהנה הוא הולך לתפור אותך שוב; הנה הוא מפרפר פעם נוספת את הבלם האדום התורן – אחד האחים השלומיאלים לבית הרשליקוביץ', יהודה עמר, שמעון גרשון או טל חן – ושולח טיל לפינה הרחוקה הגבוהה; הנה הוא שוב שולח אותנו הביתה חפויי ראש. יותר מכל מכביסט תפקידו של נמני היה לשלוח אותנו הביתה חפויי ראש. וכמה שהוא אהב את התפקיד הזה. וכמה שהוא שנא אותנו.

ואולי דווקא מכאן ההערכה העצומה שאני רוכש לנמני השחקן. הוא מכביסט אמיתי; לא אחד העכברים הצהובים האופורטוניסטים שיוצא מהחורים בתזמון נוח. בניגוד, למשל, לקבוצת הכדורסל של מכבי, לנמני אין שום רצון בקונצנזוס – הוא לא מאלה שהיו מצפים מהקהל של הפועל לשמוח עבורו אחרי ניצחון באירופה, בדיוק כפי שהוא לא היה שמח עבורם, וטוב שכך - אלא אך ורק באהבת הקהל הצהוב (מה שיכול להסביר גם את הפערים בין יכולתו בליגה ליכולתו בנבחרת).

לנמני בעורקים זורם דם צהוב, שרותח בכל פעם שהוא רואה מולו אדום (וזו כנראה הסיבה שנכשל באתלטיקו מדריד), כאשר תוך כדי הוא נוסך בכל מי שסביבו – המאמן הסמרטוט שמנסה לשווא לחנך אותו, הקהל שסוגד לו בעיוורון מוחלט והשחקנים שמאחוריו – תחושת ביטחון, שעשויה (או עלולה אם מסתכלים על זה מהצד שלנו) להפוך לאופוריה.

ועכשיו תם ונשלם הפרק הזה, שמשמעותי בחיינו לא פחות מאשר הוא משמעותי בחייהם של המכביסטים. אבן נגולה מעל ליבנו. סלע ליתר דיוק. סלע קיומכם. ייקח עוד הרבה זמן עד שיגיע אותו יורש מוראלי, שיסמל מחדש עבורכם מהו מכביזם, ואנחנו נשתדל לנצל את הזמן הזה לקצת הגמוניה אדומה בעיר. אם נשאר בליגה, כמובן.