מי צריך את הגביע?

מפעל הגביע נחשב בעיני רבים לאחד היפים שיש בכדורגל. זהו המפעל היחיד שנותן הזדמנות לחלש לגבור על החזק. המפעל שמכניס לתודעה הלאומית את האנדרדוג, הקבוצות הנידחות שלא זוכות לחשיפה. בימים עברו, הגביע היה עוד מקום להתגוששות ספורטיבית בין יריבות מושבעות, קבוצות שייצגו דעות פוליטיות מנוגדות של מפלגות שונות ואוהדים נלהבים בקרב על התואר הנכסף. הגביע היה שם נרדף ליוקרה, גאווה ולאומיות. לזכות בו, משמע להפוך לסמל לאומי של ממש.

העידן המודרני שינה את פני הכדורגל באירופה ובעולם כולו. ההשפעה של הפוליטיקה על הכדורגל הצטמצמה ואת מקומם של בעלי הקבוצות של פעם תפסו אוליגרכים או אנשי עסקים שהכסף נמצא אצלם במקום הראשון. המשכורות וסכומי ההעברה שמשולמים על שחקנים בתבל גדלים משנה לשנה, והטלוויזיה הפכה להיות שחקן מרכזי בענף. כאשר הכדורגל הופך לעסק פיננסי, מילים כמו: לאומיות, גאווה וסמל, מאבדות ממשמעותן.

גם מפעל הגביע מושפע באופן ישיר מהתהליכים העוברים על הכדורגל העולמי בעידן החדש. הקבוצות הבכירות באירופה משחקות עשרות משחקים בליגה המקומית ובמפעלים האירופיים, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את משחקי הנבחרות. הכסף הגדול ממכירת כרטיסים וזכויות שידור נמצא אצל האויבת הגדולה ביותר של מפעל הגביע – ליגת האלופות של אירופה, אליה מכוונים כולם.

בשנת 1960 הקימה אופ"א מפעל מיוחד למחזיקות גביע, גביע אירופה למחזיקות. את הרעיון להקים גביע שיפגיש את כל מחזיקות הגביע של אירופה, הגו עיתונאים. התגובות היו נלהבות, התקשורת היללה והקהל הצביע ברגליים. במהלך השנים השתתפו במפעל אימפריות כדורגל אירופאיות בכירות והוא הפך לשני בחשיבותו באירופה וליוקרתי ומעניין. בחודש מאי 1999, באצטדיון וילה פארק בברמינגהם, הניפה לאציו את גביע המחזיקות האחרון, לאחר ניצחון 1:2 על מאיורקה הספרדית בגמר.

הנסיבות לפירוקו של המפעל החלו שנתיים קודם לכן, כשהוחלט להגדיל את ליגת האלופות ל-32 קבוצות. ספרד, איטליה ואנגליה שלחו ארבע קבוצות לצ'מפיונס ליג בעוד לצרפת, גרמניה ופורטוגל היו שלוש נציגות. בסיטואציה שנוצרה, הקבוצות הבכירות של הליגות הגדולות הגיעו באופן טבעי לליגת האלופות והמפעל השני בחשיבותו הפך למיותר, משעמם ודל בקבוצות אטרקטיביות. בנוסף, לא נותרה זיקה בין מחזיקות הגביע של המדינות לקבוצות המשתתפות במפעל ובאופ"א הבינו ששני הטורנירים לא יכולים יותר לחיות אחד עם השני. במפעל הגביע החלו להיווצר סדקים ראשונים.

אלא שבזאת לא נפתרה הבעייתיות אלא רק החמירה. הבונוס שמתקבל עקב זכייה בגביע המקומי הוא בסך הכל כרטיס כניסה לגביע אופ"א. בהחלט לא אטרקטיבי מספיק עבור המועדונים הגדולים של אירופה. המטרה העיקרית הפכה להיות תפיסת אחד מהמקומות הראשונים בליגות המקומיות וכניסה למועדון האקסקלוסיבי, היוקרתי ומכונת המזומנים של ליגת האלופות. בנוסף, קבוצות שמשחקות במקביל לליגה, במפעלים האירופיים, צריכות לבצע "ויתורים", במהלך העונה הקשה והגביע הפך למפעל הזניח שמשמש למנוחה. למאמנים מחושבים וחובבי רוטציה כמו רפא בניטז, ז'וזה מוריניו, פאביו קאפלו ורוברטו מנצ'יני, מפעל הגביע הוא רק בונוס. המקום בו נותנים למחליפים ושחקנים צעירים את הבמה בעוד הכוכבים נחים ומתכוננים למשחקים הגדולים באמת.

לפיכך, הגביע הוא מתנה לקבוצות הקטנות. אלו שמתקשות להתמודד עם הכסף הגדול, שלא מצליחות להגיע לאירופה דרך הליגה או לחלופין קבוצות גדולות, שחוות עונה קשה ומתנחמות בתואר הפחות נחשק.

ולנסיה היא הדוגמא הקלאסית. מי שהתחילה את דרכה העונה בליגת האלופות עם יומרות גדולות להצלחה באירופה והתמודדות על כתר האליפות בספרד, התרסקה השנה בגדול. העטלפים הודחו בשלב הבתים של הצ'מפיונס, הסתבכו בתחתית הליגה וחוו עונה קטסטרופלית. אבל לולנסיה יש העונה תואר, גביע המלך בספרד, שהעניק לה את הכרטיס לגביע אופ"א, למרות המיקום הנמוך בליגה. ריאל מדריד וברצלונה העמידו במפעל את "הרכבי הגביע", כלומר הרכב בו הרבה שחקנים מחליפים. שתיהן הודחו בשלבים מוקדמים. ריאל לא זכתה בגביע המלך, שלמרות שמו המפוצץ, נושא אותו רק מסיבות היסטוריות, כבר 15 שנה. בברצלונה סגרו השנה עשור.

גם אצל פאריס סן ז'רמן הסיפור דומה. המועדון הגדול מהבירה הצרפתית עוד צריך להינצל מירידה לליגה השניה, אבל יהיה בגביע אופ"א בעונה הבאה (גם בגלל זכייה בגביע הליגה). למרות עונה איומה, פ.ס.ז' העפילה לגמר הגביע הצרפתי, שם תפגוש את ליון, שתשחק בליגת האלופות. ליון, שעשויה לזכות השבוע באליפות שביעית ברציפות, לא הופיעה בגמר הגביע 32 שנה. השתיים גברו בחצי הגמר על קבוצות מליגת המשנה ושאר קבוצות הצמרת הודחו בשלבים מוקדמים. בעצם, למה ללכת רחוק כשבארץ יש דוגמא חיה – הפועל תל אביב, שלמרות כל מה שעברה העונה, תחזור לאירופה בשנה הבאה, ללא קשר לתוצאה ברמת גן.

באיטליה שיטת הגביע היא בין המוזרות באירופה. רק קבוצות הליגה הראשונה והשניה משתתפות בו, כשהקבוצות הבכירות נכנסות למעגל המשחקים בשלב שמינית הגמר. הקופה איטליה הוא מפעל משני מאוד בארץ המגף, מחירי הכרטיסים למשחקים זולים מאוד ולמרות זאת, ממוצע הצופים נמוך ב-50 אחוז ממשחקי הליגה. אינטר ורומא אמנם העפילו השנה לגמר בפעם הרביעית ברציפות, אך שתיהן עשו זאת עם שמות אנונימיים מקצה הספסל, מה שמעיד גם על הבדלי הרמות הענקיים בליגה. בגרמניה באיירן מינכן הסתערה על כל התארים העונה וזכתה בכולם, אבל דורטמונד, שדישדשה בתחתית, זכתה במקום באירופה בעונה הבאה אחרי שהפסידה לבווארים בגמר הגביע.

השיטה הזאת מתאימה באופן טבעי, לליגות ששולחות פחות נציגות למפעלים האירופיים. מפעל הגביע הופך למלחמה על הכרטיס הנוסף לאופ"א והמפעל מקבל חשיבות מיוחדת עם אותם אלמנטים לאומיים כל כך מוכרים. בפולין למשל, כל קבוצת כדורגל, גם לא מקצוענית, רשאית להירשם למפעל. בסרביה נתנו למפעל הגביע את השם המחייב "גביע האריה", לאחר ההתנתקות ממונטנגרו. בקרואטיה הגביע הוא עוד מקום מפגש להכרעה בין שתי היריבות השנואות, דינמו זאגרב והיידוק ספליט ששולטות במפעל ביד רמה. גם בבולגריה הגביע נמצא בשליטת המועדונים הגדולים, האצטדיונים מפוצצים והפופולאריות של המפעל היא גדולה מאוד. ואין יותר לאומי מגביע המדינה שלנו: אצטדיון רמת גן ממורק, מעמד נשיא המדינה, עסקנים בחליפות ושידור חי בערוץ הממלכתי. אנחנו נשארנו אולד פאשן.

גם הגביע האנגלי הוא חריג גדול. טורניר הכדורגל העתיק בעולם נוסד כבר בשנת 1871, 17 שנה לפני שהוקמה הליגה. הנתון הזה הופך את המפעל לקדוש עבור האנגלים. לגביע האנגלי יש חוקים, מסורת, הילה והוא משווק לקהל הצופים כ"המקום בו נולדות אגדות". האנגלים גם רגישים מאוד לגבי כל מה שקשור בו. בשנת 2000 קיבלה מנצ'סטר יונייטד אישור לא להשתתף במפעל, כדי ליטול חלק באליפות העולם לקבוצות של פיפ"א. התקשורת זעמה. "זו פגיעה אנושה ביוקרה של המפעל", נכתב בעיתונים. בשנת 2006, ביקש סוון גוראן אריקסון, אז מאמן הנבחרת, להקדים את הגמר בין ליברפול לווסטהאם מיום שבת ליום רביעי, כדי לאפשר לנבחרת זמן נוסף להתכונן למונדיאל. חובבי הכדורגל סירבו בכל תוקף להעביר את הגמר ממועדו המסורתי, שבת אחר הצהריים.

פיל מקנוטלי מה-BBC כתב: "להעביר את הגמר ממועדו המסורתי, אפילו באופן חד פעמי, זה לתת אישור לכך שהמפעל איבד מהזוהר שלו, אסור לאפשר זאת". הצעקה עזרה ואריקסון התקפל בסופו של דבר. באנגליה נשמו לרווחה. גם ההחלטה לבטל את המשחק החוזר במקרה של שוויון במשחק הגמר, לא עברה בשקט בממלכה.

הגביע האנגלי של העונה הצדיק את כל הקלישאות הנלוות אליו. אחת אחרי השניה, הודחו הגדולות של הפרמיירליג בדרך לחצי גמר שכלל את פורטסמות ושלוש קבוצות מהצ'מפיונשיפ. עם זאת, הנתון הזה לא משקף את המציאות באנגליה בשנים האחרונות. הפעם האחרונה בה קבוצה שלא נמנית על ארבע הגדולות, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ארסנל וליברפול, זכתה בגביע הייתה ב-1995, כשאברטון הדהימה את השדים האדומים בגמר. ב-20 השנים האחרונות, כולל העונה, חלקו ארבע הגדולות ב-17 גביעים.

למרות המסורת והיוקרה של המפעל העתיק בעולם, אלכס פרגוסון, ארסן ונגר ואפילו אברהם גרנט היו מוכנים לוותר על שבת אחר הצהריים בוומבלי בשביל ערב יום רביעי במוסקבה. גם בעלי הבית שלהם, מלקולם גלייזר ורומן אברמוביץ' מעדיפים לספור את הכסף שנכנס מאופ"א, מזכויות השידור שנמכרות בעשרות מיליונים לכל מקום על הגלובוס והמרצ'נדייז שייחטף בחנויות בכל העולם. בשביל אנשים כמו גלייזר ואברמוביץ', היוקרה היא ליגת האלופות, המסורת של הגביע האנגלי, מוכרת להם קצת פחות.

מישל פלאטיני היה אחד מהשחקנים הגדולים בתבל. הקשר צרפתי המחונן, שהוביל את הטרי קולור לזכייה באליפות אירופה 1984, שיחק בעידן הרומנטי בו המסורת, היוקרה והסמל היו חשובים יותר מהקש שנספר במדרגות. אולי בגלל זה, נשיא אופ"א שנבחר ב-2007 שם לו למטרה לדאוג לקבוצות הקטנות מהמדינות הקטנות. אחת מההצעות הראשונות שלו בתפקידו החדש הייתה מתן כרטיס כניסה ישיר לשלב הבתים בליגת האלופות לקבוצות הנמוכות יותר בדירוג. החלום שלו הוא שהמפעל יגיע לכל מדינה ביבשת. לשם כך הוא הציע לאחד בין האויבים הגדולים – מפעל הגביע וליגת האלופות. ההצעה של פלאטיני הייתה להעניק כרטיס לליגת האלופות למחזיקת הגביע, על חשבון אחת מקבוצות הדירוג בליגה.

ההצעה התקבלה בצורה אמביוולנטית. ההתאחדות האנגלית תמכה בטענה שזה יחזיר את היוקרה למפעל הגביע, באיטליה לא התלהבו. אבל המתנגדות הגדולות היו הקבוצות הגדולות וארגון ה-G14, שם לא היו מוכנים לזילות המפעל האירופי הבכיר. היטיב לבטא זאת מאמן ליברפול, רפא בניטז: "זה רעיון רע. בליגת האלופות צריכות לשחק הקבוצות הטובות באירופה והשחקנים הטובים באירופה". בסופו של דבר לובי ההתנגדות היה חזק מפלאטיני וההצעה נדחתה.

מיהיר בוז, עורך ראשי ב-BBC, ביטא היטב את התחושות: "פלאטיני חשב שהוא שולט בכדורגל האירופי כשנבחר לראשות אופ"א. המציאות היא שהכוח נמצא בידי הקבוצות הגדולות מהליגות הבכירות. דחיית ההצעה היא ניצחונה של הפרמיירליג על פלאטיני". ההפסד הזה של פלאטיני מסמל אולי יותר מכל הפסד אחר, את גסיסתו של המפעל הכי רומנטי בכדורגל.