דאבל או כלום

לבני יהודה קרו שני דברים חשובים בחודשיים האחרונים. 1. היא התחילה להאמין ביכולת שלה להישאר בליגה. 2. היא חזרה להאמין ברוח של המועדון, שזו בעצם התחייה האמיתית. מה שהביא את בני יהודה עד לגרדום היתה הקונספציה המוגזמת שלה בשנים האחרונות להתבסס על מה שמגיע מבחוץ. שחקני רכש, מאמני רכש, איצטדיוני רכש. התלות הזאת לא התבטאה רק בתעודות הזהות של השחקנים, אלא יותר בגישה של המערכת לשאוב מהם את מה שקלטו בחוץ. להיות מכבי תל אביב ב', ולא בני יהודה א'. להתאים את עצמך לשחקנים שבאו, ולא להתאים אותם אליך. ככה זה כנראה אחרי שנים בלתי נגמרות בתחתית, הביטחון של המערכת מתפורר. בני יהודה פנתה לפליטים מוכשרים שחיפשו בית, וינקה מהם לא רק גולים ובישולים, אלא גם סגנון משחק שאפיין אותה. סגנון משחק סטיילסטי מדי, בני יהודה רק בלי הפלפל. סגנון משחק שהיה לו הווה נחמד, אבל מעט מאוד עתיד.

בלית ברירה, אחרי שגם הפנייה לאלי כהן לא עבדה, בני יהודה חזרה להאמין ברוח המקורית של המועדון. של כדורגל צעיר, חצוף, כדורגל שלא נכנע אף פעם, כדורגל שחף מפוזות וגינונים מודרניים, כדורגל שהיה הדגל של בני יהודה, רק עם שחקנים קצת פחות טובים ממה שהיה פעם. עם מאמנים שאמנם אף אחד לא חשב בכיוון שלהם, אבל כאלה שזוכרים שהנוסחה הישנה של המועדון היתה ועודנה מצוינת. זה לא אומר שבני יהודה לא תרד ליגה בסוף העונה, אבל הזהות שלה ניצלה. יש לה גרעין ממנו אפשר להתחיל לשקם. שחקני רכש יבואו ויילכו, אבל ההגדרה תהיה של המועדון. מעין שילוב בין מה שהצליח לפני שלוש שנים למה שקורה בשלושת השבועות האחרונים. לא חיקוי של בני יהודה, אלא הדבר האמיתי.

ווסלי סניידר, קשרה ההולנדי של ריאל מדריד, סיפר השבוע כיצד מנע מאחיו לעבור לאלופת ספרד. רודני סניידר בן ה-16 הוא שחקן קבוצת הנוער של אייאקס, כוכב עולה בנבחרת הנוער ההולנדית ושם שנכנס לפנקסים של הסקאוטים הנכונים. אבל מרגע שנחתה ההצעה מריאל מדריד מנע אחיו המפורסם את המעבר, בטענה שזה לא בריא לעבור לקבוצה גדולה בגיל כל כך צעיר. הלחץ, המתח, הציפיות, התחרות, הדרישה להישגיות - מדובר באלמנטים שפוגמים בהתפתחות. אפשר אפילו להציץ בקבוצות הגדולות שלנו כדי להבין את הטענה של סניידר: כמה צעירים צמחו להיות כוכבים אמיתיים בקבוצות הגדולות? מעטים, וגם זה לקח הרבה מאוד זמן. כמה כאלה הגיחו ממכבי תל אביב? רובם עשו זאת רק כשהם עזבו את חממת הלחץ. ליוסי בניון, כישרון ישראלי יוצא דופן, לקח שלוש שנים כדי להתאקלם במכבי חיפה, ועד שלא בנו סביבו מערך תומך של שחקנים נהדרים שיעזור לו לשאת בעול התארים, סביר להניח שהיה מתעכב עוד קצת.

מאור בוזגלו, הכישרון הישראלי הכי גדול מאז בניון, ניצב בפני אותו פיתוי, עם כמה סייגים משמעותיים: מכבי תל אביב מציעה לו להפוך לשחקן הישראלי הכי יקר שלה בעונה הבאה, תיק מכובד של מזומנים עבור האבא שמכוון את הקריירה, אבל תיק לא בריא של ציפיות לילד צעיר. תיק שכולל עשור שחור של מכבי תל אביב, אוליגרך צמא להצלחות, רבבות אוהדים לחוצים ועשרות צעירים מוכשרים שהגיעו בגיל הלא נכון למכבי תל אביב של השנים האחרונות וקרסו תחת הלחץ. לחלק מאותם קורבנות היה תג מחיר גבוה, אבל לא כמו זה של בוזגלו, לפחות על פי מה שמספרים על העסקה הנרקמת: קרוב לחצי מיליון דולר לילד בן 20. מצוק מסוכן, לא?

יעקב בוזגלו אוהב בהקשר הזה תמיד להיאחז בליאו מסי, ולתת אותו בתור דוגמה לצעיר שמוכיח את עצמו ברמות הגבוהות. בוזגלו כנראה לא שם לב לכמה קשה למסי לתרגם את הכישרון העל אנושי שלו לתארים, כששאר השחקנים בברצלונה נמצאים בכושר ירוד. אז מה יקרה למאור בוזגלו, שעם כל הכבוד לא מגרד עשירית מהכישרון של מסי, במשבר הראשון במכבי תל אביב? כיצד יגיבו הפרשנים, האוהדים, המנהלים, אם ימשיך את הכושר הבינוני שלו מהמחזורים האחרונים בסכנין? כל ילד מוכשר סובל מנפילה טבעית אחרי הפריצה הראשונה, בוזגלו קרוב לשלב הזה. עם תג מחיר בלתי אפשרי ובלתי הגיוני וציפיות לא רגילות של מועדון ענק שבע אכזבות, זה בהחלט עלול להיות מסוכן.

החודש האחרון של בית"ר ירושלים חייב להעלות בפני קודקודיה את השאלה האם הם באמת מתכוונים להפקיד בידיו של יצחק שום את בניית הקבוצה החדשה שלהם בשנתיים הקרובות, כפי שסוכם והוצהר. האם מדובר באדם הכי יסודי, רציני, כריזמטי, שיצית מחדש את המועדון למסע ניצחונות קצת יותר מרשים. שום אמנם חתם לשנתיים נוספות, אבל ההשפעה שלו על השחקנים במשבר האחרון חייבת להדליק נורה אדומה. בית"ר משחקת כמי שבאמת מאמינה בגישה שהכל כבר מונח בכיס שלה. שכל מה שהיא לא תעשה היא תנצח. השחקנים חייבים היו לשנות פאזה בראש מזמן, אבל המאמן שלהם לא הצליח להחדיר בהם את זה.

זה יהיה המבחן של שום מחר (שלישי) בגמר הגביע. אם הוא מפסיד גם אותו, וקבוצת המיליונרים תסיים עוד עונה עם הישג סטנדרטי, עוד אליפות, מישהו יהיה חייב לעצור את הרכבת עליה עלה המאמן בטעות. אם שום לא יהיה מסוגל לעשות היסטוריה עבור בית"ר ירושלים העונה, בצורה די קלה יש לומר, בלי כמעט יריבות ממשיות, אז בטח ובטח שלא יצליח בשנים הבאות. ובטח ובטח שלא יהיה מגיע לו.

הניסיון להתאים את מוספי הספורט לימי אבל או שמחה לאומיים יכול להיות מאוד בעייתי. האם גם לשם אנחנו צריכים להעביר את חוויית ההתייחדות? ואם כן, אז למה רק ביום אחד בשנה לעסוק בסיפורים המרגשים האלה שמחברים בין שני התחומים? שאלה קשה, עליה אפשר לענות במספר דרכים, מהמשך סיקור ספורטיבי רגיל ועד חבירה מוחלטת לטקסיות משאר אזורי החיים.

הכל מתקבל על הדעת, למעט הרעיון לשלוח כתבים לשאול ספורטאים במהלך אימון לדעתם על אותו יום זיכרון. פתרון קל, עצל, וטיפשי. השנה זכינו לראות מספר כתבים ששואלים את אלון חרזי בסוגיית מלחמות ישראל ואת דרק שארפ על יום שואה. מה אכפת לציבור ממה שיש לומר בנושא הזה? איזה ערך עיתונאי יש לאמירות האלה, או לשחקנים שמצולמים באימון בזמן הצפירה? או שעוסקים בנושא ברצינות או שלא עוסקים בו בכלל. זה לא רק מוזיל את האנשים שצריכים לענות לשאלות הטיפשיות האלה, אלא גם את האירועים עליהם הם צריכים לתת תשובות חכמות.

"חגיגות האליפות של בית"ר"

את הרווח ממה שקורה לבית"ר ירושלים במחזורים האחרונים, הליגה יכולה לקבל בעונה הבאה. לאחרונה מתבצע תהליך איטי ומדורג של הפשטת המכונה של גאידמק מאפקט ההרתעה שלה. את ההתחלה של זה ניתן לזהות במשחק מול מכבי תל אביב בטדי בסוף חודש מרץ. בית"ר שאפה להכות את מכבי תל אביב שוק על ירך, אבל בשלב מסוים במשחק השחקנים של ניר לוין הבינו שאין טעם לפחד. מכבי תל אביב חזרה עם תיקו חשוב מטדי, אותו תרגמה כעבור שבוע הפועל תל אביב לניצחון מוחץ: עמידה טקטית נכונה, גישה לא מתרפסת, ושלוש עקיצות שהותירו את האימפריה מדממת לעיני עם ישראל. מאז בית"ר רק הפסידה בליגה, ניצחה בקושי רב בחצי הגמר את מכבי נתניה העדיפה, וגירדה שער יתרון מצ'וקמק נגד מכבי הרצליה.

גם מכבי נתניה רואה את הנגיסה המתמשכת במעמד של בית"ר. זאת לא רק ירידה בכושר. בית"ר היתה בינונית לאורך כל העונה. קשה להעלות בראש משחק אחד ענק העונה בו ניזכר בעוד 10 שנים. אבל לליגה לקח זמן להפנים זאת. זה טבעי. היום פתאום מכבי נתניה לא רק מדברת אליפות, היא מבינה שאם המערכת תמשיך לדפוק שם גם בעונה הבאה, זה בהחלט ריאלי. ניצחון ביום שבת בטדי יכול להיות שלב אחד בדרך לשם, בין אם בית"ר תבוא לשם כמחזיקת הגביע ובין אם לא.