רגע האמת של שום

המחזור האחרון היה אחד הגרועים שנראו בשנים האחרונות. עד שהיה כאן סוג של מומנטום, בא יו"ר ההתאחדות ואיפשר פגרה של שלושה שבועות. פגרה שגם הרדימה את ההתעוררות שהחלה כאן פתאום בתחתית, וגם עשתה הכל חוץ מצדק ספורטיבי. הרצליה איבדה את המומנטום שלה, אשדוד עצרה את הנפילה שלה, ורמת הכדורגל צנחה לתהומות שלא נראו כאן הרבה זמן. בסופ"ש האחרון ניסיתי לראות שלושה משחקים, אבל לא הצלחתי להחזיק מחצית. הלכתי להביא אוכל מהמקרר, כלום לא קרה. ניגשתי לגלוש במחשב, כלום לא קרה. השלמתי שיחות טלפון שדחיתי, כלום לא קרה. בסוף הגברתי את הטלוויזיה, בתקווה ששאגת השדר המתרגש תקרא לי לחזור לספה, אבל לשווא. אפשר לצאת לפגרה. על החתום: אבי לוזון.

"הפגרה לא עשתה לנו טוב", אומר יצחק שום. "ההרכב של בית"ר לא היה הכי ספורטיבי", אמרו פחות או יותר מספר פרשנים. "מאז פיצוץ המשחק מול הרצליה בית"ר מאבדת גובה", טענו אחרים. האמנם כך? בואו נחזור למשחק המפוצץ מול הרצליה בטדי, רגע לפני שהקהל יורד לדשא מרוב שעמום. בית"ר נותנת עוד משחק רדוד, לא עקבי, לא מתוכנן, חסר השראה, חסר כיוון, בדיוק כמו רוב העונה שלה, וגם מנצחת משער מקרי, המבוסס על יכולת אישית. זאת בית"ר של העונה. זה לא קשור להרכב, וזה לא תלוי ביריבה. הרצליה, אשדוד, אותו דבר. רק מידה המוטיבציה משתנה. שום תכנון, שום ארגון, שום אג'נדה מבוססת של משחק, שום טביעת יד של מאמן. פעם המאמן מאשים את פיצוץ המשחק מול הרצליה, ופעם את הפגרה. אם לבית"ר הייתה שיטת משחק ברורה, כל מחליף היה משתלב בה בקלות ויודע מה לעשות, לא משנה באיזה תפקיד הוא משחק. נגד אשדוד זאת רק עוד הוכחה לכך שלבית"ר אין את זה.

ישנן הרבה דרכים לחוש את המונח האמורפי הזה - טביעת יד של מאמן. אחת מהן היא לבדוק כיצד הקבוצה שלו נראית בסוף העונה, אז העייפות המקצועית והשובע המנטלי, מנסרים במשמעת שהוא ניסה להנחיל במשך כל העונה. בהמשך ישיר לכך, שליטה של מאמן משתקפת ביכולת שלו להביא את הקבוצה שלו לשיא ברגעים המכריעים. לדעת מתי אפשר להוריד הילוך ומתי לאסוף את החלקים. במקרה של בית"ר זה היה בליגת האלופות, ובגמר הגביע הקרב ובא. בית"ר של שום, בניגוד למצופה, מתנהלת כמו שהיא משחקת: מכוח האינרציה. השחקנים רוצים, השחקנים מנצחים. בית"ר מגיעה לגמר הגביע, ההזדמנות ההיסטורית של המועדון לקחת דאבל, על הגחון כי אין להם יד מכוונת. שחקנים שהראש שלהם בפגרה או בהצעות מבלגיה, ומאמן שלא מצליח להשפיע עליהם כמעט בכלל.

החודשים הקרובים הם המבחן הגדול של שום. ראשית, להביא קבוצה רעבה לגמר הגביע ולזכות בעוד תואר שיסתיר בספרי ההיסטוריה את הדרך בה הוא הושג. שום צריך לשים את כל הקלפים שלו על הגמר, ולא לחשוב בכלל על פציעות או מנוחה לליגת האלופות. הסיכוי שבית"ר תעשה היסטוריה באירופה לא מתקרב לסיכוי להצטרף למועדון הדאבליסטיות בישראל. המבחן היותר קשה יהיה באיוש הקבוצה לעונה הבאה, אז יתפרק לו מרבית השלד שבנה דודו דהאן, השלד שהביא לשום את האליפות הראשונה בישראל. עכשיו נראה אם שום יודע לבנות קבוצה מין המסד ועד הטפחות, ולמצוא בואטנג ואלברמן משלו. אם להסתמך על האופן שבו תכנן את העונה הזאת, לארקדי גאידמק יש בהחלט סיבה להיות מודאג.

אריאל שיימן חייב להפסיק להתעסק בעוול שגורמת לו ההתאחדות לכדורגל ולא לחפש שם סוג של צדק. 1. כי לחפש צדק בהתאחדות או היגיון משפטי מסודר זה כמו לחפש קהל בהרצליה. 2. כי את המלחמה שהוא מנהל מפסידה בעיקר הקבוצה שלו, שיצאה מאיפוס מוחלט. היתרון הכי גדול של הרצליה היה בחוסר הלחץ שמוקרן על הקבוצה, יתרון שמתבטל בגלל הקמפיין שהוא ניהל בשבועות האחרונים. התיק כבד מדי עבורם, ובמקום להילחם על הישארות דרך מגרש הכדורגל, הרצליה חולמת על הישרדות בבית הדין. הרצליה לא עומדת בעומס. את הנקמה הכי טובה שיימן יוכל למצוא במחזור הסיום של העונה, אז הקבוצה שלו מתמודדת עם מכבי פתח תקווה, במשחק שיקבע אולי את אחת משתי היורדות. אבל עד אז צריך לחזור ולהתעסק בכדורגל.

ההתנפלות התקשורתית על עודד קטש בעקבות דבריו על צביקה שרף בסרט המדובר, יכולה ללמד לא מעט מדוע כדורגלנים בפרט וספורטאים בכלל נוהגים להתחבא מאחורי קלישאות נבובות ולא מנהלים שיח ספורטיבי פתוח ונאור יותר. מדוע הם חוששים לצאת מהקונכייה. מרגע סיום הסרט והסצינה הסוגרת אותו, בה קטש אומר ש"לומר על צביקה שרף שהוא לא מבין בכדורסל, זאת מחמאה", החלה התנפלות רבתי. לא לגופו של עניין, כמובן, אלא לגופו של בן אדם. ב"יציע העיתונות" אפי בירנבוים דפק על השולחן וטען לחוסר אתיקה מקצועית כלפי קולגה, ובשאר כלי התקשורת דיברו על אדם קטן, מתוסכל ומבולבל. כל החצים, איך לא, כוונו לנושא הפרסונלי, למרות שקטש בסך הכל שלף אמירה מקצועית. קיצונית אומנם, אבל מקצועית. הוא לא חשף סודות כמוסים ואישיים מהעבר המשותף שלו עם שרף, לא לקח את הדברים למקומות צהובים ומטונפים, אלא רק אמר את דעתו על מאמן מכבי תל אביב בכדורסל. אפשר להתווכח איתו, אבל למה לנסות לסתום לו את הפה?

גם כדורגלנים בליגת העל, בדיוק כמו קטש, היו שמחים לדבר איתנו בכנות גדולה יותר. הם רק יודעים שהם חיים במדינה לא בוגרת, שלא מוכנה לשיח פתוח כזה. הם יודעים מה מחכה להם לאחר שייחשפו. הם יודעים שכל טיעון מנומק וכן שלהם מיד ייחשב לביקורת נוקבת, עליה הם ייצלבו. במקומות אחרים בעולם מאמנים ושחקנים כותבים ספרים על כל מה שנעשה בחדר ההלבשה, כי הם לא צפויים לגיהינום שמחכה לספורטאי ישראלי על חשיפות מהסוג של קטש. הספורטאי הישראלי, בטח אחרי מה שעשו לקטש, פשוט מפחד. מפחד לדבר על הדעות הפוליטיות שלו, מפחד לדבר על הנטיות המיניות שלו ומפחד לחוות את דעתו הכנה על החברים שלו למקצוע. בצדק.

"מכבי חיפה זה מועדון גדול"

הניצחון של אשדוד על בית"ר ירושלים הראה שחיים רביבו נתן לקבוצה שלו ביטחון מחודש, אבל עדיין קשה היה למצוא שם את מה שבעיקר היה חסר: גישה למשחק של קבוצה שנלחמת על החיים שלה. אין זה נוגד את המשחק ההתקפי של אשדוד, אבל לא הייתי ממהר להתרשם מניצחון על קבוצה שנותנת כל כך לשחק. עם פערים כאלה בין שחקן לשחקן, קבוצה טכנית כמו אשדוד מרגישה בנוח ולא מבינה שזאת לא הדרך לשרוד בליגה, אלא רק האמצעי. אשדוד עדיין מתבססת על כדורגל יפה ונאיבי מדי, שעובד רק מול קבוצות מפוזרת ולא ממושמעות. המבחן האמיתי לחגיגה המוגזמת מדי של אשדוד בסיום המשחק מול בית"ר יגיע דווקא מול קבוצה שלא נותנת ליריבה לשחק, כמו נתניה. לרביבו יש פחות משבוע להילחם ברכות שנשארה, את התמימות ואת הנאיביות שרק במקרה הסתיימו בניצחון על בית"ר, ולהראות לנו שלאשדוד יכולה להיות תוכנית משחק אחרת, מעבר מעוד טאץ' מבריק בין הקשרים האלגנטיים שלה. אחרת הוא עלול להרגיש כבר בשבת כמו אלון חזן.