נואל אלוהים, איזה סיפור

בשנה האחרונה סיקרתי במדור זה – יחד עם עמיתי למקצוע וחברי הטוב רן לטוביץ' – את עונת פוטבול המכללות. פרט לסיקור המחזור השבועי, ניסינו לפרסם כתבות אמצע כמעט בכל שבוע אשר עסקו בנושאים שאינם "תוצאות נטו" – מועמדים לפרס ההייזמן, נפילות של קבוצות מסוימות (שיעול – נוטר דאם – שיעול), אימיילים שקיבלנו מישראלים חולי-פוטבול מכללות בגלות ואפילו אלכוהול. מאז, הסתיימה לה עונת המכללות, רן פתח לו פאב (הברון, רחוב מוהליבר 4, ראשון לציון – היי, אם כותבים ב"ספורטס אילוסטרייטד" נותנים פרסום חינם, מי אני שאתווכח?), והמדור נכנס עמוק לתוך עונת המלפפונים, הגויאבות, הארטישוקים ושאר ירקות. למעשה, הכתבות המרכזיות שפורסמו במדור זה בתקופה האחרונה עסקו בעיקר בצדדים השליליים של הספורט (ע"ע פאקמן ג'ונס ומארווין האריסון), והגיע הזמן לתת צד קצת יותר חיובי לענף הזה, שסובל בשנתיים האחרונות מיחסי ציבור די רעים מצד הלוקחים בו חלק פעיל (מישהו אמר מייקל ויק?). אל תדאגו, זה לא הולך להיות שינוי דראסטי אלא הדרגתי, מדוד, שקול ומחושב – כמו ששתייה צריכה להיות.

הסיפור הבא אינו סיפור יוצא דופן יתר על המידה. אתם ודאי מכירים את הסיפורים הללו – שחקן שאומרים עליו שיש לו כישרון מדהים בענף ספורט מסוים, אבל בגלל ההיסטוריה שלו, המשפחה שלו והמוטיבציה שלו לא מממש את הפוטנציאל והופך לדמות "בעייתית" – הם מופיעים כמעט בכל ענף ספורט. רק חישבו על השמות הבאים – מייקל ויק, איתן אורבך, פאקמן ג'ונס, אדריאנו, אנה קורניקובה, פול גאסקוין – לא חסרים שמות כאלו (ואני בטוח שתרשמו עכשיו עוד הרבה כאלו), שישר מעלים לכם מחשבות על כישרון מבוזבז כזה או אחר. הנה, רק בשבוע שעבר פורסם כי ריאן פרילו, שהיה אמור להצעיד את לואיזיאנה סטייט (האלופה הנוכחית) בעונה הקרובה נזרק מהקבוצה לאחר שללס מיילס, מאמן הקבוצה, נמאס מביצועיו של השחקן – שנחשב בזמנו לפרוספקט הטוב באמריקה – מחוץ למגרש. הסיפור הבא אינו שונה. יודעים מה – בעצם, הוא דווקא כן.

ב-23 בינואר, 1988, נולד בעיירה פורט מאיירס (פלורידה) תינוק בשם נואל דיוויין. שלושה חודשים מאוחר יותר נפטר אביו מאיידס. אם זה לא היה מספיק, בהיותו בן 11 מתה אמו – גם היא מאיידס. נואל עבר לחזקת סבתו, לי ברת'ה תומאס, אך בעקבות כך שלא ממש הסתדרו, עבר לגור תחת גגם של ליז ורוברט הארלו סיניור, הוריו של רובי, אחד מחבריו. רובי, אלונזו סטיוארט וראשארד פטרסון – חבריו הטובים, כמעט עלו לו בקריירה שלו, ואף חמור מכך – בחייו.

סטיוארט עצמו עמד מחוץ לביתו כשמכר שלו הגיח מאחוריו, משך את ראשו לאחור ושיסף את גרונו, והיום מעטרים את צווארו מעל ל-30 תפרים. לראשארד פטרסון לא היה כזה מזל. ב-30 בדצמבר 2004, כשהיה דיוויין בעונתו השנייה בתיכון (צפון פורט מאיירס), נסעו הוא וחבריו לביתו של קלייד לאמאר רובינסון ג'וניור במטרה לפתוח תגרה בשל העובדה שרובינסון הטריד כמה בחורות שהכירו. כמה רומנטי מצדם. רובינסון יצא מפתח ביתו כשרובה בידיו, וירה בבטנו של פטרסון, שמת באותו הלילה.

הסיפור הזה הגיע לאוזניו של אחד הגיבורים הגדולים של פלורידה, וכנראה שחקן הפוטבול המפורסם ביותר שם – דיון סאנדרס. סאנדרס, שהגיע 8 פעמים לפרו-בול בהיותו אחד הקורנרים הטובים בהיסטוריה והיה יליד פורט מאיירס בעצמו, היה בעונתו האחרונה (בבולטימור) כשהחליט לעשות מעשה. הוא דיבר עם תומאס (סבתו של דיוויין) והשניים הסכימו כי סאנדרס, אב לחמישה, יאמץ את דיוויין באופן חוקי. ב-7 באוגוסט לקח סאנדרס את הנער הצעיר לביתו בטקסס, לא לפני שאחד מחבריו של דיוויין התקשר למשטרה ודיווח כי סאנדרס חטף את הנער. ב-8 באוגוסט, יום לאחר מכן, לקח דיוויין את אחד מרכביו של סאנדרס, נסע לשדה התעופה, השאיר שם את הרכב וחזר לפורט מאיירס. לחבריו. אה, כן, וגם לשני ילדיו – דזיריי ואנדריי – משתי נשים שונות.

דיוויין סיים את קריירת הפוטבול שלו בתיכון עם נתונים פנטסטיים של 6,842 יארדים ו-92 טאצ'דאונים, והפך לאחד הרצים המחוזרים ביותר במדינה. למרות הצעות מאלבאמה ופלורידה סטייט, החליט דיוויין להתחייב דווקא לווסט וירג'יניה ולמאמנה ריץ' רודריגז. ההפתעות מכיוונו לא הפסיקו לבוא, ולמרות שהתחייב למאונטנירס יום לפני יום החתימה הלאומי בפברואר, חתם הצעיר על מכתב הכוונות רק ב-30 במרץ. הסיבה לכך הייתה, שלמעשה אף אחד לא ידע האם הבחור הצעיר, שהפך לכוכב גדול בפוטבול התיכונים והיה למועמד הבכיר במדינה מבחינת כישרון, יוכל בכלל לשחק פוטבול במכללות.

ציוניו של דיוויין בתיכון היו – איך לנסח זאת בעדינות – כמו סטלה ארטואה, שזה – בתרגום משפת בירות – לא משהו בכלל. כל כך לא משהו, שהוא לא עמד בקריטריונים של ה-NCAA (ליגת המכללות) בשביל לשחק. סאנדרס, שכנראה יש לו לב רחב יותר משל אמא תרזה ולכן המשיך להיות יועץ וחבר קרוב (כמה אנשים אתם מכירים שייתנו צ'אנס נוסף אחרי כל הבלגאן? אני לא. טוב, אולי האקסית שלי, אבל זה נושא אחר), ייעץ לו ללכת למכינות למיניהן לפני שיגיש מועמדות למכללות. דיוויין, שכבר הוכיח לא פעם שהעצות של סאנדרס אולי חכמות אבל לא הכי מתאימות לו, החליט לפנות למוריו ומנהליו בתיכון והצליח לשפר את תוצאות המבחנים שלו. מאמנו, ג'יימס יאנדולי, ועוזר המנהל, קן ברנס, חברו יחדיו וארגנו לדיוויין שיעורים פרטיים ולימודי קיץ, עד שהצליח להגיע לרמה הנדרשת, ובכך הפך רשמית – וחוקית – למאונטניר.

בעונתו הראשונה בווסט וירג'יניה שיחק הפרשמן הצעיר מאחורי סטיב סלייטון, כוכב ההתקפה של הקבוצה, וסיים עם 73 נשיאות ל-627 יארד ושישה טאצ'דאונים, 7 תפיסות ל-90 יארד ו-26 החזרות ל-599 יארד (סך הכול 1,316 יארדים כוללים). משחקו הגדול ביותר היה בחוץ נגד מרילנד, כשסיים עם חמש נשיאות בסך הכול, אבל ל-136 יארד (ממוצע של 27.2 לנשיאה), והיה אחד השחקנים החשובים של הקבוצה כששיחקה מול אוקלהומה בפיאסטה בול בסוף העונה. אחרי שסלייטון נפצע ברבע הראשון, נכנס דיוויין לנעליו הגדולות – ולא אכזב. דיוויין סיים עם 13 נשיאות ל-108 יארד ושני טאצ'דאונים, אחד מהם לריצה של 65 יארד, ולא שכח לרכון על ברכיו ולשאת תפילה לאמו.

בסוף העונה הודיע רודריגז כי הוא עוזב את ווסט וירג'יניה לטובת אימון קבוצת הפוטבול של מישיגן, ודיוויין חשב לעבור לקבוצה אחרת. לאור העבר שלו, אף אחד לא היה מופתע אם היה עושה כך. למרות זאת, החליט דיוויין כי יסיים את קריירת המכללות שלו בווסט וירג'יניה. החלטה זו נעשתה קלה יותר לאחר שסלייטון הודיע כי לא ימשיך לעונתו האחרונה בקבוצה ויצא לדראפט, מה שמשאיר את דיוויין בתור הרץ המרכזי של הקבוצה לקראת העונה הקרובה. דיוויין, שבמהלך העונה האפיל על סלייטון לא פעם, הוכיח כי – לפחות בכל הקשור לפוטבול נטו – יש על מי לסמוך. ביצועיו על המגרש כבר הביאו השוואות של דיוויין לאלילו בארי סאנדרס, הרץ הגדול של אוקלהומה סטייט ודטרויט ליונס, הן בשל מימדיו (שניהם 1.73 מטר) והן בשל הקושי לעצור אותו ברגע שהתחיל לרוץ. גובהו של דיוויין – מטר ובמבה – מעלה ספקות בקרב סקאוטים לגבי יכולתו לשחק ברמה המקצועית, למרות ההשוואה לבארי סאנדרס ורג'י בוש (ויש שאומרים שהוא טוב משניהם).

העונה הקרובה תהיה מבחן גדול עבור דיוויין (והעונה הבאה תהיה מבחן גדול עוד יותר), והוא יצטרך להראות לא רק כישרון ויכולת על המגרש, אלא גם – ובעיקר – מחוצה לו. אמנם לדיוויין אין הסתבכויות עם החוק, תיקים פליליים או בעיות מוטיבציה, ולפי מספר מקורות הוא אף אינו שותה אלכוהול או מעשן (תתפלאו, זה דבר שנהיה נדיר בימינו), אך אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו – ובמקרה של דיוויין יש הרבה היסטוריה – אזי המשהו הזה הוא שאי אפשר לדעת כלום. כלום אולי פרט לדבר אחד – הבחור יודע לרוץ. רוץ נואל רוץ.