פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא סופר סתם

        כל אוהד כדורגל חייב לרכוש עותק מספרו של איתן טייב, גם כדי לדעת את האמת וגם כדי לצאת נגד מסדר הצלבנים של ביריוני הפועל ת"א

        במציאות העגומה שלנו, שבה קשה להיות בעד משהו מבלי שהדבר יתפרש כהתרסה נגד משהו אחר, חשוב להבהיר: המאמר הזה אינו עוסק באוהדי הפועל תל אביב. קריאה לציבור לתמוך באיתן טייב עלולה אמנם להתפס כביקורת על יחסו של הקהל האדום לבלם המושמץ, אבל למעשה אין קשר הכרחי בין שתי הדעות. מן הראוי להתעכב מעט על הנקודה הזו, כדי שהמסר החיובי לא ייבלע בתוך התנצחות מיותרת ועקרה.

        לפני כמה שנים, הכרתי דרך הרשת את ש., תלמיד חכם חרדי שגאונותו חורגת מגבולות פלפולי הגמרא והבקיאות ההלכתית. האיש למד לבד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה ברמה גבוהה, מחזיק בידע כללי עצום ומשכיל לנתח כל סוגיה בהגיון חד כתער. חלפו כמה חדשים מאז ששהתיידדנו ועד שהעזתי להציג לו את "ה"-שאלה. כשאזרתי אומץ לעשות זאת, התשובה שלו הייתה בדיוק זו שממנה חששתי. "כן", הוא ענה בבטחון, "אני מאמין בתחיית המתים".

        מכל האמונות והרעיונות המרכיבים את היהדות הקלאסית, תחיית המתים היא לבטח האווילית ביותר, פתרון שקוף וילדותי לפחד הבסיסי ביותר של איש המערות. העובדה שאדם מבריק ומשכיל כמו ש. לא דחה את הפנטזיה הזו מתוך השקפת עולמו, לימדה אותי שיעור מאלף על הקשר שבין סוציולוגיה לרציונליות. מסתבר שעם מספיק תמיכה חברתית, גם המוח המושחז ביותר יכול לקבל רעיונות שאין להם שום בסיס או ראיה: המתים יקומו לתחיה, אלוהים שלח את בנו למות למעננו, הערבים ברחו מרצונם ב-1948, המוסד אחראי לפיצוץ מגדלי התאומים ובמקרה שלנו – איתן טייב מכר משחק.

        עשר שנים אחרי המשחק ההוא, מיתוס השרוכים מושרש כה עמוק בקרב אוהדי הפועל ת"א, עד שגם הנאורים והביקורתיים ביותר ביניהם מאמינים בנכונותו. הדור החדש של אותו קהל, נערים שהיו בני 4 ב-1998, מנאצים את איתן טייב כאילו הם עצמם התייפחו בבלומפילד באותה שבת דרמטית. חלק מהם, כמו הילדים סביב שולחן הסדר, כבר מקשים קושיות – לא, חלילה, לגבי עצם התרחשות ה"מכירה", אלא ברמה הפרקטית: מדוע קושרי הקשר לא הושלכו לכלא? מדוע לא הוענקה האליפות להפועל תל אביב? ובעצם, מדוע לא ירדה אלת הצדק אל הדשא בקריית אליעזר ושרפה חיים את כל המעורבים בפרשה?

        העובדה שאיש מהמעורבים לא הואשם, שלא לדבר על הורשע, אינה נראית להם כמו פגם בתיאוריה, אלא דווקא כראיה לקנוניה גדולה יותר, חובקת עולם, שבה שותפים המשטרה, ההתאחדות, העיתונות ובג"ץ. כל נסיון לערער על המיתוס הזה ולהסביר את הפרשה במונחים פשוטים ונטולי זדון, מוקע מיד כאינטרסנטי ומושחת. גם הידיעה שמשחקים כאלה, שבהם קבוצה אחת משחקת בחוסר חשק והאחרת מסתערת בהתקף אמוק, הם חזיון נפרץ בסוף כל עונה, לא מותירה אפילו שריטה על שריון האמונה של האדומים. מיתוס השרוכים כה חשוב לקהילה הזו, עד ששום עדות, ראיה או הסבר חלופי אינם יכולים לקעקע אותו.

        חג הקורבן

        מיתוסים שקריים אינם בהכרח נגע רע. יש להם לעתים ערך חינוכי וחברתי גדול שאין זה המקום לפרטו. הבעיה מתחילה כאשר המיתוס אינו עוסק בכל מיני שוכני עפר שלראשיהם אפשר לקשור כתרים וקוצים כיד הדמיון הטובה, אלא באנשים אשר חיים בינינו וצריכים להתמודד עם הביוגרפיה הבדיונית שהודבקה להם. קשה למצוא גורם אחד אשר אשם באסונו של איתן טייב. האיש האומלל הזה משול להולך רגל שחצה את הכביש באור אדום ונורה על ידי מאבטחי נשיא ארה"ב שביקר במקרה ברחוב הסמוך. גם אם המאמץ המוגבל שלו באותו משחק לא היה מופת ספורטיבי, הרי שלא היה בו שום דבר יוצא דופן ביחס לנורמה השגורה במקומותינו בנסיבות דומות. הדבר היחיד שהיה חריג באותו מעמד, היה זהות ה"קורבן" – הקהל הפנאטי של הפועל תל אביב, בעל העוצמה התקשורתית האדירה וחוסר החמלה הקיצוני השמור לאלה שמשוכנעים מעל לכל ספק בעליונותם המוסרית. המניפולציה הטלוויזיונית הזולה עד כדי מבוכה, שבה נתפס טייב קושר את שרוכי נעליו, הציבה אותו במרכז הכוונות האדומות. משם כבר לא הייתה דרך חזרה.

        במאמר מוסגר, הקורא הסקרן מוזמן לקחת סרטונים של מהפכים דרמטיים אחרים בתולדות הכדורגל, כמו למשל גמר ליגת האלופות ב-1999, ולדמיין להם פסקול מרשיע כמו זה שהוצמד לאותו משחק של בית שאן. התרגיל המשעשע הזה יגלה לכם שכמעט בכל פריים אפשר למצוא שחקן של הקבוצה המפסידה שנראה משוטט, חולם או אפילו מתרחק בכוונה מהכדור. עם קצת voice over מגמתי, חצי באיירן מינכן נראית פתאום כמו חבורת פותחי רגליים חסרי בושה.

        כאמור, מאמר זה אינו עוסק באוהדי הפועל תל אביב. למרבה הצער, לא נותר עוד מקום כדי להסביר במה הוא כן עוסק, אשר על כן אחתום בהמלצה: בשבוע שעבר נודע שאיתן טייב מתכוון לפרסם ספר אוטוביוגרפי. אם וכאשר יצא הספר הזה, צריך כל אוהד כדורגל ישראלי לרכוש לעצמו עותק. למהלך כזה אין שום מניע מגזרי – הוא לא צריך לנבוע מאהדה לבית שאן ובוודאי שלא משנאה להפועל תל אביב. מדובר באקט מצפוני פשוט שבו חלק אחד של הקהילה מביע את צערו על העוול שגרם חלק אחר. הצליבה המתמשכת של איתן טייב היא אקט בריוני של הפחדה, לבל יעז שחקן כלשהו להרגיז אי פעם את מסדר הצלבנים של בלומפילד. אם יצליח טייב לשקם את עצמו מבחינה כלכלית דרך מכירת הספר, יהיה בכך מסר לשחקנים, שהקהל השפוי יעמוד לימינם גם אם ייקלעו לתאונה כמו זו שהתרחשה בקריית אליעזר לפני עשר שנים.