האדום עדיין אדום מאוד

כשמכבי נראתה אבודה, ברגעים הראשונים של המשחק מול סיינה, לשמחה שלי התלוותה תחושה קשה של עמימות. סוג של אפאתיות לא מוסברת, ובטח לא מוכרת עבורי כאחד שדואג לחגוג הפסדים בצורה המתריסה ביותר שיש. לא קפצתי משמחה בכל סל של האיטלקים. לא התפללתי בכל מאודי לעוד איבוד כדור של הלפרין. אפילו הפנים המודאגות של שמעון כבר לא העבירו בי צמרמורות של עונג. לפתע התחלתי לפחד שמא התבגרתי. אולי אותו ילד פנאט, המונע מדלקים של שנאה לצהוב ולמה שהוא מסמל, הרצין קצת והפך להיות איש שקול בדעותיו, מתון בתגובותיו ובאופן כללי אחד שיסתדר הרבה יותר קל עם העדר שאף פעם לא רוצה לקבל אותו. אודה על האמת ואומר שיש בי חלקים שקצת אהבו את השינוי המפתיע. זה לא פשוט להעביר חיים שלמים בשוליים של החברה הישראלית. השוליות הזו שגורמת לי להיות דווקא הפועל כשכולם מכבי, או ללמוד דווקא על ערכים הומניסטיים כשהביבי נתניהויזם משתלט על עם ישראל. התחלתי להאמין באמת כי הרבע הראשון של המשחק מול סיינה הופך עבורי לטקס התבגרות שבטי, זה שיכניס אותי חזרה לחברה הישראלית.

ואז, מכבי, כמו מכבי, התחילה לחזור למשחק. "כל מטאטא יורה" זה אנדרסטייטמנט למה שהלך שם על הפרקט. שארפ, השחקן שאולי יותר מכולם מסמל את המכביזם המודרני, התחל להנחית את השלשות. גארסיה החליט פתאום להופיע במכבי ולהחזיר את המשחק לצהובים. אצלי דפיקות הלב הפכו מתגברות יותר. צרחות ה-"יש!" של אוהדי מכבי במדריד, לאחר עוד סל של הבחורים בצהוב, חזרו לגרום לי את אותן תגובות אלרגיות מוכרות. הפנים מתחילות להאדים, הווריד במצח מתחיל להתנפח. הקפדתי להגיד לכולם גם כשהיה עדיין 10 הפרש ומעלה לאיטלקים כי "מכבי מנצחת". אולי לא באמת רציתי להאמין בכך, אך הייתי חייב להכין את עצמי נפשית לעובדה שהיא בדרך לעוד גמר. כשהצהובים עלו ליתרונם הראשון אני הנחתי מכה אדירה על שולחן מתנדנד, שגרמה לניתוק הכבלים המחברים את הטלוויזיה עם התמונות ממדריד. התעצבתי אך בו זמנית שמחתי. הבנתי שלמרות העצב הספורטיבי הרגעי עדיין לא איבדתי את הרווח הגדול של החיים שלי. עדיין לא איבדתי את היכולת להיות נון-קונפורמיסט. עדיין לא איבדתי את האפשרות לצאת החוצה מחיבוק הדוב של הלאומניות הישראלית שלובשת היום כולה צהוב, ולומר לעיסה הדביקה הזו של אהדה מזויפת - "אני לא חלק מכם ואני גאה בזה".

ביום ראשון תתמודד צסק"א מוסקבה של מלך המשיח, אטורה מסינה, מול הפלוגה הצהובה של צבא הגנה לישראל. הפעם, אני מבטיח, אם מכבי תשחק כמו ששיחקה ברבע הראשון של המשחק, אני אצרח משמחה. כי הרי חבל לבזבז את האדישות הקיומית שלנו על רגעים מועטים כל כך של עונג.

noam_tirosh@walla.co.il