קרב המאסף של האריה הזקן

ברמת העיקרון, מכבי תל אביב לא הייתה אמורה לנצח את מונטפסקי סיינה ולהעפיל לגמר היורוליג. היא פיגרה בגדול כמעט בכל קטגוריה סטטיסטית משמעותית – לקחה פחות אופנסיב ריבאונד (12:15), חטפה פחות כדורים (4:10), איבדה יותר (7:15) וזרקה הרבה פחות לסל (60:77).

ברמת ההיגיון מכבי לא הייתה צריכה לנצח את המשחק הזה כי קבוצה מהמקום השני בליגת העל הישראלית לא אמורה להיות פיינליסטית היורוליג. קבוצה שמפסידה שלושה מארבעת משחקי הליגה האחרונים שלה לא אמורה לנצח קבוצה איכותית כמו סיינה. מכבי לא הייתה צריכה להיות כאן כי זו קבוצה שלא הייתה שולחת אפילו שחקן אחד לחמישייה הראשונה של צסק"א מוסקבה, לדוגמא.

אבל את הניצחון הנהדר של מכבי בערב שבת אפשר להסביר בשתי דרכים. ישנה האופציה הרומנטית: זו שמסבירה כי מדובר בקבוצה עם שחקנים שבקושי יכולים להכיל בגופם את הלב העצום שפועם בהם, והרי הם עדיין לובשים את הגופייה הצהובה שלשמה נקשרו כה הרבה סיפורים ואגדות. וישנה האפשרות המקצועית, אותה ניתן לחלק לשניים.

החלק הראשון עוסק בסיינה. שחקניו של סימונה פיאניג'אני עושים עבודה הגנתית נפלאה וזוכים באינספור פוזשנים. אבל כל מאמץ של 24 שניות בהגנה, שהניב חטיפת כדור או ריבאונד, מחקה סיינה בחלק ההתקפי. קשה להבין כיצד קבוצה שמציגה משחק הגנה כה אינטליגנטי ומתואם משחקת התקפה כזו פרימיטיבית. סיינה השליכה מול מכבי לא פחות מאשר 45 שלשות – טרם הספקתי לבדוק, אבל ייתכן שמדובר בשיא כל הזמנים בפיינל פור – ורק 32 פעם מ-2. מה שמוזר הוא שגם אנשי סיינה מסוגלים לקרוא סטטיסטיקה, שבסיום הרבע השלישי הסבירה בעדינות שבדיוק מחצית מהכדורים ששיגרה הקבוצה מטווח שתי הנקודות עשו דרכם לטבעת, לעומת 24% מהכדורים שזרקה מחוץ לקשת. זאת ועוד: מכבי שמרה לאורך רוב המשחק אישית, 15 דקות ללא מוריס. זה אומר 15 דקות ללא חוסם אמיתי בצבע או שחקן שמשנה זריקות. ועם ניקולה וויצ'יץ' שהחזיק מעמד עם ארבע עבירות לאורך דקות ארוכות. כל אלו לא שכנעו את סיינה, שברבע האחרון שוב זרקה 11 שלשות לעומת 8 זריקות ל-2. כמות השלשות הבלתי הגיונית ששיגרה סיינה לא רק שפגעו בהתקפה של האיטלקים, אלא סיפקו למכבי המון כדורים ואפשרויות לה לצאת למתפרצות קלילות שהסתיימו בקרש-סל.

סיינה אולי הגישה את הניצחון הזה למכבי אבל גם כשיש קבוצה שנותנת, בצד השני צריכה להיות קבוצה שיודעת לקחת. במחצית המשחק, מספר גורם בקבוצה, גער שרף בשחקניו ההמומים. "יש עוד מחצית שלמה, מה קרה לכם?!", שאג, "תתחילו לפרק אותם בהגנה. אנחנו חוזרים, צעד אחר צעד. תאמינו". שרף תמיד היה חזק בנאומי מוטיבציה, אבל מבחינה מקצועית הניצחון הזה לא שייך לו. סיינה פירקה בדקות הראשונות את כל תוכניותיו המוקדמות, עם אישית אגרסיבית מלווה בקורטוב של אזורית גמישה. ביינום ובלות'נטאל לא פגעו, וויצ'יץ' ובאטיסטה נמחקו כליל, הלפרין שוב נעלם מתחת לבלטות. שרף, שהבין כי המשחק בורח לו, התחיל לזרוק קלפים משוגעים מהשרוול. חלקם התגלו כאסים. אליהו, דווקא הוא מכולם, גמל לו עם 8 נקודות (שיא נקודות אישי מאז חודש נובמבר), ועוד במחצית. אלכס גארסיה השלים את התרומה הנדירה של הספסל עם 18 נקודות במחצית השנייה. "תאמין לי שאם היו לנו עוד 15 שחקנים על הספסל, היינו זורקים למגרש את כולם כדי לנסות ולראות מי בעניינים", הודה בסיום גיא גודס.

ומובן שהיו שם ניקולה וויצ'יץ' ודרק שארפ. ארבע דקות לסיום הרבע השלישי, כשמכבי בפיגור 54:41, החל הקהל לקרוא בשמו של הסנטר הקרואטי. ראוי להדגיש שהקהל של מכבי, וודאי זה שנוסע איתה לחו"ל, הוא קהל אנין טעם; הוא לא משלם סכומים מופרכים כדי לחזות בנגרים סטייל אסטבן באטיסטה, שמחזיקים בארסנל התקפי שכולל בערך תנועה וחצי, אלא בחבילה השלמה שמביא הסנטר הקרואטי. אם לתרגם זאת לשפת המאכלים – וויצ'יץ' הוא קוויאר, בעוד שבאטיסטה הוא קופסת סרדינים. אלא שהקהל של מכבי אוהב את וויצ'יץ' בראש ובראשונה כי הוא אדם אמיתי. כשכואב לו הוא צועק וכששמח הוא צוחק. אין ספק שגם היום הוא היה שמח להתפרק על שרף, שכמעט וחיסל אותו מנטאלית בחודשיים האחרונים, אבל וויצ'יץ' הוא קודם כל טים-פלייר. הוא אומנם מקבל הרבה כסף עבור הסבל הזה, אבל היי, גם על הצ'ק שמגיע בכל עשירי לחודש לתיבת הדואר של עודד קטש עדיין חתום שמעון מזרחי.

דקה לאחר שהחל הקהל לשיר, שרף גם התרצה. וויצ'יץ' קלע רק שתי נקודות עד לסיום הרבע, אבל ביצע מספר פעולות הגנתיות נהדרות ובעיקר הוכיח לחבריו שהקרב טרם הסתיים. וויצ'יץ' כבר אריה זקן; הברכיים לא ממש סוחבות, הגב כואב לפרקים. הוא מרגיש שבזמן הקרוב ככל הנראה יוגלה מן הלהקה ולכן יצא לקרב מאסף, אחרון, כדי להזכיר לחבריו ובעיקר למאמנו שכדורסל עדיין יש לו, ובכמויות שיש לבודדים ביבשת. את הרבע השלישי סיימה מכבי במינוס שלוש בלבד. ושוב היה שם שארפ, זה שבאימון שערכה מכבי ביום רביעי אמר כי הוא "מקווה שהחברים ישחקו טוב ולא יצטרכו אותי על המגרש". מסתבר שבמאני-טיים מכבי לא יכולה בלעדיו.

רק דבר אחד העיב בסיום על השמחה הגדולה בחדר ההלבשה של מכבי. וונטיגו קאמינגס ישב בפינה, מבויש, ולא הסכים לדבר. לאחר מכן גם החל לדמוע. וויצ'יץ' ביקש להרגיעו, אבל לא הצליח. קאמינגס שוב זכה לפחות מחמש דקות, אם כי הפעם אל מול הוריו ביציעים, שהגיעו למדריד במיוחד מניו-יורק. "אני בסך הכל רוצה לעשות את ההורים שלי גאים. הם הוציאו דרכון במיוחד בשביל האירוע הזה", אמר בלחש, אולם לאחר שהתאושש הבטיח: "אני לוחם אחד בקבוצה של לוחמים, ואני מרגיש שביום ראשון יהיה סיפור אחר". ביום ראשון וונטיגו קאמינגס יכול להיות אלוף אירופה.

ohadgreenwald@walla.co.il