1. למה האנגליות באמת שולטות ביבשת?
השינוי הגדול בכדורגל של שנות ה-2000 הגיע מהכניסה הכל כך מאסיבית של האלמנט הפיזי למשחק. היום קשה מאוד להפתיע קבוצה יריבה. כל מאמן לומד ומכיר את הקבוצה שמולו בכל דרך אפשרית, דרך מערך הסקאוטים שלו, צפייה במשחקים ואינספור נתונים סטטיסטיים. את ההגנה שהאיטלקים המציאו בתחילת שנות ה-90 מיישם היום כל העולם ודרך העמידה הנכונה על המגרש יוון זכתה ביורו 2004. קשה לכבוש שער בהתקפה מסודרת ואחד מהמפתחות להבקעה הפכו להיות חילוצי הכדור במרכז המגרש באמצעות קשרים שמשלבים עוצמה וחוכמת משחק (באלאק, אסיין, ג'רארד), ויציאה להתקפה מהירה וקטלנית.
את זה האנגליות עושות טוב יותר מכולן וכשהן נכנסות לקצב המשחק הרצוי מבחינתן, כמעט אי אפשר לעצור אותן. השילוב בין כדורגל מהיר ופיזי לכשרון של שחקנים כווין רוני, כריסטיאנו רונאלדו, פרננדו טורס ואחרים, שולט היום בכדורגל העולמי. טכניקה מצוינת והנעת כדור מבריקה לא הספיקו בשנתיים האחרונות, כשאלמנט המהירות נופל מזה של הרבה קבוצות אחרות. תשאלו את ברצלונה וריאל מדריד.
2. לאן נעלמה הלאומיות מליגת האלופות?
כאנטיתזה גמורה להצלחת הקבוצות האנגליות בליגת האלופות, עומד מספר השחקנים שרשמו הקבוצות למפעל הזה העונה. העיתון 'אס' הספרדי בדק ומצא ש-26 שחקנים אנגלים בלבד נרשמו העונה למפעל הקבוצות היוקרתי בעולם, מה שמציב את מולדתם במקום התשיעי בלבד בייצוא שחקנים לצ'מפיונס. 98 שחקנים ברזילאים תפסו את המקום הראשון, עם פער עצום על פני השנייה, צרפת, ששלחה 64 נציגים לליגת האלופות, למרות שרק שתי נציגות שלה הופיעו במפעל העונה. מילאן "ההולנדית" של חוליט-ואן באסטן-רייקארד, או אינטר "הגרמנית" של קלינסמן-מתיאוס-ברמה הן דוגמאות לזיכרון עבר רחוק מהימים בהם היו מעט זרים בכל קבוצה, קבוצה אנגלית הייתה אנגלית וקבוצה איטלקית הייתה איטלקית.
באופ"א מודעים היטב למצב ומטילים הגבלות שמכריחות את הקבוצות לרשום כמות מסוימת של שחקני בית למפעלים האירופאים, אבל זה עדיין לא זה. באיטליה ובגרמניה מוחים ארגוני אוהדים נגד העלאת מחירי הכרטיסים, כניסת המשטרה ליציעים ועוד באמצעות קמפיינים ושלטים שקוראים "אנטי לכדורגל המודרני". חלק מהכדורגל המודרני הזה הוא איבוד הזהות הלאומית של הקבוצות. לפני שהציניקנים קופצים ואומרים "נאצים" או "פאשיסטים", שיחשבו על המילה "שפויים".
3. איפה הקבוצות המפתיעות של פעם?
סטיאווה בוקרשט והכוכב האדום בלגרד זכו פעם, אבל אז ליגת האלופות הייתה מיועדת לאלופות בלבד. היום ההישג הגדול של שתי הקבוצות הללו, כמו גם של נציגות צ'כיה, בולגריה ודנמרק בשנים האחרונות, הוא בעצם ההעפלה. מטחנת הכסף הקרויה ליגת האלופות היא בעצם שרשרת מזון מאוד מובנית ומסודרת, כמו כל ליגת כדורגל עם קצת היסטוריה. בראש עומדות הקבוצות מאנגליה, איטליה וספרד, אחריהן מנסות ומצליחות להפתיע לעתים נדירות הגרמניות, הצרפתיות, ההולנדיות והפורטוגליות והשנה גם פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס הצליחו לטעום מהשאריות שהותירו אחריהם האריות והנמרים.
בסוף שרשרת המזון מצויה שארית הפליטה, שבשנים האחרונות כללה אפילו קבוצות מכובדות כמו דינמו קייב, צסק"א מוסקבה וספרטה פראג. הקבוצות האלו יודעות ליהנות גם הן ממה שמציע לה הקרקס הנוצץ של אופ"א, גם אם לא מדובר בהצלחות מקצועיות. זכויות השידור שוות לא מעט כסף וכך גם השחקנים הבולטים שמתגלים לעולם וממשיכים הלאה בקריירות הנוסקות שלהם, בזמן שהקבוצות שגידלו אותם מפקידות את הצ'ק השמן עבורם בחשבון הבנק שלהן ואולי משפרות מעט את מתקני האימונים שלהן, כדי שלכוכב הבא יהיה קל יותר להתפתח בדרכו לצ'לסי או לריאל מדריד.
4. מה קרה לרמת השידור?
כשערוץ הספורט פתח שני ערוצים נוספים, מעבר לחוצפה ולהרגשת הגזל, ליגת האלופות אמורה הייתה להפוך לחגיגה אפילו גדולה יותר עבור אלו שהסניפו את המפעל הזה היישר מהשולחן של מודי-אבי-נדב במשך כל כך הרבה שנים. אלא שלפחות מבחינת "ערוץ הקיבוץ", כפי שקרא לו מודי, נכונה לכולנו אכזבה רבתי. בזמן שמלר נותר הקול השפוי היחיד באולפן בזמן השירים ושערים הטלוויזיוני הזה ויעקבי נוטש את השולחן לטובת שידור אחד מהמשחקים, איציק זוהר ויעל בן דב הקפידו להפוך את השידור למפגן מביך בסגנון משחק אמת או חובה בכיתה ו'.
זוהר הוא פרשן לא רע, אבל במהלך החודשים האחרונים נדמה שהוא פשוט הכריח את עצמו להפוך לעוד דמות צבעונית, קופצנית ומריצת דחקות במופע של מודי ובזמן הזה שכח שהביאו אותו כדי לספק תובנות מקצועיות. החיבור שלו ליעל בן דב גרר את מה שנראה כתרגילי חיזור אינסופיים בין שני צעירים מתבגרים, שמתביישים לעשות את הצעד הראשון. מביך כמעט כמו הרגעים בהם ב"יציע העיתונות" מתחילים לדבר על כדורגל עולמי. יאללה איציק, תציע לה כבר חברות ותגמור עם זה.
