פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יום אסונכם הוא יום ששוני

        רגע לפני הפיינל פור, הקומוניסט יוצא בשבחה של השמחה לאיד וקובע: ישראל רוצה גביע. לסיינה. או לצסק"א. גם טאו זה בסדר. אנחנו לא קטנוניים

        1. הבית ברחוב בלוך

        היה זה בשנת 2000. איש בודד ועגום הייתי. את ימי כיליתי לשווא שרוע בדירה שכורה, חנוקה ומוזנחת ברחוב בלוך בתל אביב, מובטל מעבודה ואהבה. וכאילו לא די בכל אלו, מכבי תל אביב של גרשון טיפסה אחרי שנות בצורת ארוכות לגמר אירופאי והביאה עימה אלפי צהובונים וצהובונים לעת מצוא לכיכר רבין, כל זאת מטרים ספורים מדירתי. זה נראה כמו סיוט בלתי נמנע, אלא שאז הגיע קטש.

        כמה שלשות במאני טיים של עודדנו, ידיד המחלקה, והגביע מוענק ליוונים. גביע מרגש ומוצדק ובלוך, אותו למדתי לתעב בשל רעש האוטובוסים הבלתי פוסק וערמות הפיח, התגלה לערב קסום אחד כמיקום אידיאלי להתגרות בעדר. חבורות חבורות, מורכני ראש ואילמים, הם חלפו באיטיות מתחת חלון דירתי בדרכם למכוניותיהם הצהובות, סופגים בהכנעה ראויה לציון את מיטב דברי הלעג שהמטרתי עליהם מלמעלה. כה מושלמים היו ביצועיי המילוליים, שבאותו יום ראשון, בשעת ערב מאוחרת, הבנתי סוף סוף את ייעודי בחיים: לשמוח לאידם של אחרים.


        2. השמחה לאיד כזכות ייסוד

        יש הרי אלף סיבות לקוות לכישלונם של המכבים. מיטב המוחות האדומים, ממוהר זצ"ל, דרך אורי משגב, אלון עידן ורבים אחרים, כבר נדרשו לא פעם להסביר ולנמק הכיצד, בני טובים נורמטיביים שכמותנו, מסרבים להשתתף בטקס השנתי ברחבת בית הספר. היופי במכביזם שהוא אינו דורש מאמץ רב בשביל לחבוט בו. אין גם צורך להפליג בזיכרונות היסטוריים בשביל למצוא הכשר לעוינות כלפיו. הוא הרי לא מפסיק להמציא את עצמו מחדש. כל שנה והביינום שלה. כל עונה והכושי העברי התורן שמושלך לצידי הכביש.

        כל כך הרבה מילים יפות כבר נכתבו בגנותו של המכביזם, מילים חשובות שלעולם לא מיותר לחזור ולהזכיר אותן. יש עימן זה רק בעיה אחת: הן משדרות מגננה. הצטדקות. כאילו שצריך נימוק בשביל לרצות בהפסדם.

        טור זה, אם כן, לא בא לנגח את מכבי. הוא בא להגן על מה שצריכה להיות אחת מזכויות הייסוד של בני המיעוטים בישראל וייתכן והגיעה העת לעגן אותה בחקיקה: הזכות ליהנות הנאה מלאה מכישלונה של מכבי. סתם כי אנחנו אוהדי הפועל. או סיינה. או צסק"א. גם טאו זה בסדר. אנחנו מאוד גמישים בעניין הזה.


        3. התפתחויות בענף

        עד כאן לזכויות ועקרונות וכעת לתכל'ס. חזרה להווה. ימים קשים לפנינו, צריך להיות מרוכזים במשימה. בשישי חצי הגמר ושוב נחיל הנמלים הצהובות יעשה את דרכו פנימה תל אביבה. אלא שהפעם החלון מהקומה השנייה ברחוב בלוך כבר לא לרשותי. איבדתי את יתרון הגובה. ההתמקצעות בענף השמחה לאיד הביאה עימה עבודה ופרנסה (כולל טור שבועי באתר אינטרנט נחשב) ועימן מעבר לשכונת מגורים ראויה ונינוחה יותר. בהיעדר קירבה פיזית, מה שעומד לרשותי השבוע הוא בעיקר המסרון. הלא הוא ה-s.m.s.

        פיתוח טכנלוגי חדש זה מספק אפשרות נהדרת לעקוץ את המכבים גם ממרחק, ממש כמו קטש בשנת 2000, ועם סיומו של משחק הפסד אני שולח אחד שכזה לכל אחד מידידי המכבים. שולח, אבל לא לפני שאקדיש זמן ומחשבה לניסוח הטקסט. כל מילה חשובה, כל אות נשקלת בקפידה בטרם תאושר. לעיתים אני מוצא עצמי מהרהר אל תוך הלילה במקומו הנכון של הפסיק או סימן הקריאה, ודוחה את השליחה עד לבוקר שלמחרת. חוסר דיוק, גם מזערי, יכול לשבש לחלוטין את האפקט הקומי והעוקצני ולמסמס את ה – s.m.s.

        "מה אתה מכין לקראת הפיינל פור?" תשאלו ודאי, אבל זאת אין לדעת בשלב מוקדם זה. יצירת מסרון אמיתית נכתבת תוך כדי משחק ובזיקה להתפתחויות בזמן אמת. כרגע, כל מה שאפשר לעשות זה להטעין את הסוללה של הטלפון, לערוך תרגילי חימום קלים לאצבעות כף היד ולחכות לרגע הנכון. אל נא תיפול רוחכם אדומים יקרים, אוטוטוטו זה מגיע.