ההפתעה האמיתית

כדי לדעת מי ישלוט בליגה בחמש השנים הקרובות, לא צריך כדור בדולח או סוכנות הימורים, כל מה שצריך לעשות הוא לראות את מה שקורה בסיבוב הראשון. לאחר שלברון הפך את יכולת הפלייאוף שלו לעובדה מוגמרת, ולאחר שדרון וויליאמס, שהתגלה כתותח פלייאוף בשנה שעברה, נראה לפתע כמו שחקן עם נסיון של עשר שנים בפלייאוף, נוספו השבוע שני שמות לרשימת המניות הבטוחות.

על כריס פול נאמר כבר הכל, נשאר רק להזכיר שוב את המספרים: משחק פלייאוף ראשון בקריירה- 35 נקודות, 15 מ-23 מהשדה, 10 אסיסטים, 4 חטיפות ואיבוד בודד. משחק שני - 32 נקודות, 10 מ-16 מהשדה, 17 אסיסטים, 3 חטיפות, 3 איבודים. מזל שהוא נרגע בשלישי כדי להזכיר לנו שהוא ייצור אנושי בן 23.

מי שנשאר קצת בצל, שלא בצדק, הוא דוויט הווארד. סופרמן אמנם כבר שיחק בפוסט סיזן אשתקד, אבל היכולת שלו להתעלות אינה פחות משמעותית מזו של פול. הווארד סיפק בשני המשחקים הראשונים הצגות שחודשים ארוכים לא ראינו ממנו, והוכיח שברגע האמת הוא משחק כמו MVP, עם 25 נקודות, 22 ריבאונדים ו-5 גגות בראשון, ו-29, 20 ו-3 בשני.

את השלישי לקחו הראפטורס בזכות הצוות המסייע מסביב לכריס בוש, ולקראת המשחק הרביעי תוכנית המשחק הייתה למנוע מחבריו של בוש להצטרף אליו בחגיגה. שחקני החוץ חנקו את קלעי טורונטו, והורידו את כמות השלשות ל-2 מ-15 בלבד, לאחר שהפציצו 12 מ-34 במשחק 3. סטן ואן גנדי ביצע את ההתאמות המתבקשות, מתוך הבנה כי בצבע יש לו עוגן הגנתי מהמדרגה הראשונה, שיגיע לעזרה בכל פעם שטי ג'יי פורד, חוזה קלדרון, ואנתוני פארקר ינצלו את השמירה הצמודה בשביל להיכנס לצבע. התוצאה? 39 נקודות של בוש, אבל כל השאר הסתפקו ב-55 ב-36 אחוזים מהשדה, בין היתר בזכות 8 החסימות של הווארד, שעל כל אחת שונו חמש זריקות אחרות. אפילו השופטים כבר למדו לתת לו כבוד, ולא שרקו במאני טיים במספר מהלכים בהם דרס הגנתית חדירות ראפטוריות.

עכשיו שהמג'יק מוליכים 1:3, אם ידאג הווארד לסגור את הסיפור מול טורונטו חסרת היציבות, ולאור הגמגום של הפיסטונס, הוא עוד יכול להגיע לגמר המזרח מהר משחשבנו.

את התופעה המעצבנת של השבוע ניתן לסכם במילה אחת - דנבר. בשביל זה היה המאבק הנהדר על הכרטיס השמיני? בשביל חבורת אגואיסטים שאפילו אינם עושים עצמם כאילו הם מנסים לשמור? אלן אייברסון רואה את פילי עושה את המוות לדטרויט, בזמן שהוא אפילו לא מדגדג את הלייקרס, עם יותר כשרון סביבו מאי פעם. אולי גם הוא מתחיל להאמין שהבעיה היא אצלו. הנאגטס כל כך מופתעים מחידושים כדורסלניים כמו תנועה ללא כדור, או שתי מסירות באותה התקפה, שכל פעם שהלייקרס משתמשים באחד מהטריקים המתוחכמים האלה זה נגמר בליי אפ. וקמבי עומד שם באמצע, מנצח על חגיגת העליבות, רואה את גאסול קולע 36 נקודות ממילימטר, וזה אחרי שכמעט זכה שוב בשחקן ההגנה של העונה. זה בזיון, קמבי הוא אולי שחקן ההגנה הגרוע ביותר שאי פעם זכה בתואר.

מילת גנאי נוספת מגיעה לכרמלו אנתוני, שכבר לא יהיה פרנצ'ייז פלייר, ולא בגלל מה שיש או אין לו בידיים וברגליים, אלא בגלל החלל הגדול שפעור לו בחזה. אפילו מאמנו ג'ורג' קארל יודע שהמנהיג של הקבוצה הוא AI ולא מלו. אנתוני זורק בסדרה הזו בלי חשבון, לא סופר את חבריו, ונראה בלתי מוטרד בעליל מהעובדה שהוא שוב מודח בסיבוב הראשון, ומכך שהוא שוב נחנק בפלייאוף. במשחק השלישי מול הלייקרס הוא קלע רק 5 מ-22, וספג תבוסה ביתית ששווה חור של 3:0.

מי היה מאמין לפני שבוע שהמשחק המעניין ביותר בשבוע השני של הפלייאוף עומד להתרחש בפילדלפיה. הסדרה בין הפיסטונס לסיקסרס היא החיה והבועטת ביותר בסיבוב הראשון כרגע והלילה (2:00, שידור באינטרנט) תמצא עצמה תדטרויט במשחק הרביעי כשהיא בפיגור 2:1 וחייבת לנצח אם אין לה חשק להפוך את העניין למסובך באמת, למשהו שצריך בשבילו לא רק תעצומות נפש אמיתיות בשביל להשתחרר ממנו (תעצומות נפש שכנראה לא קיימות שם), אלא גם לא מעט מזל. כולנו תקווה שראשיד וואלאס ייקח אישית את ההצגה של הדחליל לשעבר סמואל דלאמבר ואת ההיעלמות שלו במשחק השלישי. גם הגיע הזמן שצ'ונסי בילאפס יתגבר על עצמו ויחזור להנפיק הופעות פלייאוף מעוררות השראה.