המועמדת

כשהמנהל הספורטיבי של נבחרת גרמניה, אוליבר בירהוף, אמר ש"אם המצב ימשיך כך, נגיע ליורו כפייבוריטים לזכייה", הדברים שלו לא נשמעו כמו חלום רחוק, הזיה, או סתם שחצנות. נכון להיום, כחצי שנה לאחר הדברים שאמר חלוץ העבר, סוכניות ההימורים מביעות הסכמה מלאה וגרמניה היא המועמדת מספר 1 לזכייה, כשהיא מקדימה את ספרד, איטליה, פורטוגל וצרפת.

לפני שנים ספורות, ארבע ליתר דיוק, הדברים נראו אחרת לחלוטין. האימפריה לשעבר הייתה מצויה בעיצומה של צניחה חופשית וסיימה את יורו 2004 כבר אחרי שלב הבתים, כשבמאזנה הפסד ושתי תוצאות תיקו, אחת מהן מול לטביה הצנועה. גם גמר במונדיאל 2002 לא הפך את התמונה לאופטימית יותר וחודשי הפתיחה של יורגן קלינסמן, מחליפו של רודי פלר לאחר הטורניר בפורטוגל, לא הצביעו על תמונה שונה. אלא שאז הגיע המונדיאל ואיתו גרמניה צבעונית ואטרקטיבית, גרמניה החדשה.

אחת מהמגמות שהחלו בזמנו של יורגן קלינסמן ונמשכת עד היום היא העובדה שבצורה כמעט חסרת תקדים בשנים האחרונות, רוב שחקני גרמניה מציגים יכולת טובה יותר במדים הלאומיים מאשר בקבוצותיהם. מירוסלב קלוסה, לוקאס פודולוסקי, כריסטוף מצלדר, פיליפ להאם, דויד אודונקור ואחרים הם שמות שזכורים לרוב אוהדי הכדורגל מהמונדיאל ב-2006 ולא בזכות מה שעשו מאז.

עבור רוב השחקנים, היורו והמונדיאל הן התחרויות הבינלאומיות הגדולות ביותר בהן הם משתתפים. הרי כמה גרמנים הגיעו לחצי גמר ליגת האלופות בשנים האחרונות? דידי האמאן, מיכאל באלאק ויינס להמאן סוגרים רשימה לא ממש מכובדת. הכדורגל בבונסדליגה הוא אולי הכדורגל האטרקטיבי בעולם, אבל הליגה הנפלאה הזו לא מקבלת חשיפה שקרובה במימדיה לפרמייר ליג האנגלית, ללה ליגה הספרדית או אפילו לסריה A האיטלקית. גם הכישלונות החוזרים ונשנים של הגרמניות בליגת האלופות לא מוסיפים לפופולאריות של הכדורגל המקומי.

רצון להציג יכולת משכנעת הוא שאיפתו של כל שחקן שמגיע ליורו, אבל לא כל אחד יכול לשלב בין יכולת אישית גבוהה לסחיבת נבחרת. מצד שני, שחקנים רבים יגיעו אחרי עונות מפרכות ומלאות מתח בקבוצות שלהם ואם ההיסטוריה לא תתהפך, חלקם יסבלו מירידת מתח דווקא בזמן שילבשו את המדים הלאומיים. נבחרת גרמניה, לעומת כל הנבחרות האחרות, נחתה בעמק השווה. היא נעה בצורה כמעט מושלמת על התפר הדק שבין כישרון מספיק בשביל תואר, לבין הגעה לטורניר עם רעננות ורעב. אותה יכולת להגיע לשיאם דווקא כשהם מייצגים את מדינתם, היא לא מקרית אצל שחקני נבחרת גרמניה.

מונדיאל 2006 עשוי להיזכר עוד שנים ארוכות כאירוע מכונן בהיסטוריה הגרמנית. שני דורות גרמנים גדל עם רגשות אשמה בעקבות החצי הראשון של המאה ה-20, אבל הטורניר הביתי החזיר במידה מסוימת את האהבה של העם הגרמני לגרמניה. אותה רוח חדשה הגיעה בזכות הנבחרת של הליברל הגדול, יורגן קלינסמן ובוא באותה עת חילחלה אליה בחזרה, כבתוך מעגל קסמים.

המחזות של מאות אלפי גרמנים המנופפים בדגלי המדינה שלהם ביציעי האצטדיונים וברחובות הערים הפכו לתמונות מעט מפחידות ללא מעט אנשים ומושא ללעג ללא מעט ציניקנים. הרי הלאומנות הגרמנית אחראית לכמה מהקטסטרופות הגדולות בתולדות האנושות. אך הפעם מדובר בלאומנות אחרת, ספורטיבית, כזו שסחפה אחריה את הדור הצעיר של המדינה.

"הדור שגדל בגרמניה הנאצית לא רצה לראות שוב את דגל המדינה עד סוף ימיו", כתב מיכאל סונטהיימר בכתבה פנסטסטית ב'דר שפיגל' הגרמני, "גם הילדים של בני אותו דור התמודדו עם התוצאות של אותה גרמניה לאומנית והעבר הנאצי של המדינה לא הרשה להם לפתח רגשות חיוביים כלפי הדגל, אבל הצעירים של היום מגיעים עם פרספקטיבה אחרת". התחושות הללו כאמור חילחלו לשחקנים והפכו את לבישת חולצת הנבחרת לגאווה ואותם למייצגים בגאון של אותו דור חדש.

כשבמדיה מככבים בשנים האחרונות מהגרים כג'ראלד אסמואה, מירוסלב קלוסה ולוקאס פודולסקי, נבחרת גרמניה שינתה פניה סופית כשיורגן קלינסמן מונה למאמנה. חלוץ העבר הגדול, שהעתיק את מקום מגוריו לקליפורניה שטופת השמש, מונה לתפקיד המחייב, אבל התקבל בחשדנות רבה. השיטות השונות והמשונות שלו הפכו אותו למושא ללעג, אבל המהפכה צלחה. אם פעם גרמניה הייתה הנבחרת העקשנית והמכוערת, שניזונה מהשנאה כלפיה מצידה של כל אירופה, הרי שהיום זו נבחרת שמגיעה מנקודת מוצא אחרת לגמרי. זו שמציגה את הכדורגל השמח של הבונדסליגה, זו שבאה לשחק כדורגל מהיר, חיובי והתקפי.

נבחרת גרמניה של אמצע העשור הראשון של המאה ה-21 היא הנבחרת של הדור הצעיר. היא השאירה מאחור את הדימויים שדבקו בה עד אותו יום ואפילו פרנץ בקנבאואר, האיש שלא יודע לסתום את הפה, הצליח להתגבר על השינוי. קלינסמן ראוי להיזכר בעוד שנים לא בזכות המקום השלישי אליו הגיע במונדיאל האחרון, אלא בזכות היותו מחולל המהפכה.

בגרמניה התאהבו במצב החדש גם כשהמאמן החליט לוותר על המשרה, והבינו שהם חייבים להשיג את הדבר הקרוב ביותר. "מאחר והאפשרות שקלינסמן ויואכים לאו ימשיכו להדריך את הנבחרת ביחד ירדה, האופציה היחידה מבחינתנו היא שלאו ימשיך לבד", הודיע נשיא ההתאחדות, תיאו צוונציגר, "היה ברור שהמינוי יהיה צריך להיות של אדם שימשיך עם אותן פילוסופיות ואותה דרך, שהנבחרת תמשיך להיות אטרקטיבית ותלהיב את האוהדים". גם בהתאחדות רצו להבטיח שרמת הפופולאריות מרקיעת השחקנים של הנבחרת, תישאר בעינה. בתוך חודש אחד בקיץ 2006 הפך הכדורגל ההתקפי ושובה העין לתנ"ך של הכדורגל הגרמני.

לנבחרת גרמניה כרים נרחבים להצלחה אפשרית בטורניר הקרוב. טורסטן פרינגס, לוקאס פודולסקי, טים בורובסקי, פיליפ להאם, סבסטיאן קהל, מריו גומז, ברנד שניידר ומיכאל באלאק שיחקו העונה 20 משחקי ליגה או פחות במדי קבוצותיהם. חלק גדול מהם סבלו מפציעות ולכן מיעטו לשחק, אבל רובם התאוששו בזמן ואם לא יפגעו שוב, יגיעו ליורו בכושר מלא והרבה פחות תשושים משחקנים בכירים אחרים בנבחרות הגדולות.

בנוסף, גרמניה זכתה להגרלה יחסית קלה בשלב הבתים ואם לא יהיו לה פנצ'רים בדרך, היא תוכל להגיע לשיאה רק בשלבי הנוק אאוט ועדיין לעלות. פולין וקרואטיה הן נבחרות טובות מאוד, אבל מבט קצר לכיוון הבתים האחרים מראה שהנבחרת של לאו יכולה הייתה לזכות בהגרלה קשה יותר. אוסטריה לא מסתמנת כרגע כאיום על אחותה הגדולה ולפחות על הנייר, היא אחת מהנבחרות החלשות ביותר ביורו אי פעם.

אולם עם כל הכבוד לרעננות שחקניה ולהגרלה הנוחה, היתרון הגדול של גרמניה לקראת היורו הקרוב מצוי בתהליך ההתחדשות שהיא נמצאת כרגע בעיצומו וששחקני הנבחרת מרגישים את הצורך להיות חלק ממנו. המוטיבציה קיימת, כמוה גם הכוח המנטלי והרגשת השליחות.

הכישרון ברגליים של השחקנים הגרמנים יכול להספיק בשביל זכייה בתואר ראשון מאז יורו 1996 והטורניר הקרוב, ביחד עם מונדיאל 2010, צריכים להוות את השיא אליו תגיע נבחרת גרמניה של הדור הנוכחי, גרמניה החדשה שבישל יורגן קלינסמן ושגרמה למאות אלפי אזרחים להתאהב מחדש ולהרגיש נוח לנופף בדגלי המדינה. הפעם מקום שלישי לא יתקבל בברכה.

sagivbb@gmail.com