לא ראויים

יש מגוון דרכים להפגין פתטיות, וירושלים, בחמשת הפסדיה הרצופים, דאגה להציג את כולן: חידלון כפול מול אשקלון, שמיטת יתרון נגד עפולה ומכבי, ומרדף אחרי ראשון לציון. דן שמיר רוכן על מפות, מחלק הוראות בקשר ומריץ את החיילים מפה לשם, אבל ממשיך להפסיד קרב אחרי קרב, במלחמה האבודה על מקום בפיינל-פור, מעמד לו קבוצתו אינה ראויה. ירושלים כה עלובה, עד שהגיעה למצב בו גם כשהיא כבר רוצה, היא לא יכולה. הקבוצה נראית תשושה פיסית ומנטלית, וכאילו שהיא מחכה שמישהו יודיע סוף סוף שהעונה נגמרה, אפשר לשכוח מהסיוט ולבנות הכל מחדש.

במשך העונה שמיר זנח את הזרים שלו, ועתה הוא משלם על כך בריבית דריבית. הוא אמנם מעניק אשראי לבאוארס, אבל למעט ההפסד למכבי, הגארד פשוט לא מספק את הסחורה, ובלי חג'ג' על הפארקט אין לירושלים היררכיה התקפית. במקביל, המשיך המאמן להתעלל רגשית בפיליקס, וולס וגרין (15 דקות משחק לשלושתם יחד), והרי לכם קבוצה מוגבלת וקצרה. אין פלא שהישראלים עם הלשון בחוץ. חג'ג' ומרקוביץ' בקושי עמדו על הרגליים, ששון הבליח לעתים רחוקות, ולשני האסים, פניני וארנולד, נגמרו הניסים בכיסים. רגעים ארוכים על הפארקט במלחה לא היה ברור מי נועלת את הטבלה ומי חלמה על פיינל-פור.

ירושלים הפסידה לקבוצה שמשחק ההתקפה שלה התבסס רוב הזמן על תרגיל אחד - פנוי? זרוק לסל. ספסול הזרים סייע לראשון לציון, שניצלה עד תום את המתנות שקיבלה. סניד מצא עצמו לא אחת מול חג'ג' או ששון; קורץ כבר הרבה זמן לא חש כה חופשי ומאושר מתחת לסל, ושעשוע הופקר על ידי ההגנה לאורך המשחק ובמהלך האחרון והקובע. בהתקפה, ירושלים לא מצאה פיתרון לאזורית, המטירה מבול שלשות ללא שום היגיון, וקיוותה שארנולד יספיק.

לאורך העונה, ירושלים הצליחה לנפק רבע אחד ענק בגביע, שלושה טובים בליגה נגד מכבי וניצחון ביתי מרשים על בשיקטאש. עם תקציב עצום במונחים מקומיים, סגל הישראלים הטוב בתולדותיה וגב איתן שמספקת ההנהלה למאמן, העונה הנוכחית, על אף הזכייה בגביע, היא כישלון מהדהד. הכישלון, זה ידוע, יתום הוא, ודני קליין צריך להחליט כבר עכשיו את מי הוא רוצה על הקווים, כבונה של הקבוצה הבאה.