הדוד סאם צריך אותך

תרגיל גיוס

סוף השבוע של דראפט ה-NFL טומן בחובו לא מעט היסטוריה. איך העסק התפתח ומה הקשר למלחה"ע ה-2? עידן מסר עם התשובות

עידן מסר
20/04/2008

ב-26 באפריל יתכנסו בניו יורק נציגי הקבוצות בפעם ה-73 לבחירת שחקני המכללות המצטיינים שיקבלו הזדמנות להצטרף למקצוענים. המאושרים שייבחרו החודש לא יידעו עדיין מה יעלה בגורלם, ואנו, חובבי הפוטבול, לא נדע אם השחקן שקבוצתנו האהודה בחרה יהפוך למציאה או לכישלון, ה"באסט" המאיים המרחף מעל ראשו של כל מנכ"ל בעת הדראפט. לאור חוסר הוודאות המלווה את הבחירה אנסה לסקור בכתבה זו את תולדות הדראפט ולעמוד על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בו.

בל זה לא רק טלפון

הקומישינר ברט בל, מי שעמד מאחורי המיזוג של 1950 והתווה את מדיניות השידורים הישירים, עומד גם מאחורי רעיון הדראפט. אך כדאי לזכור שבל הגה את הרעיון לפני שהתמנה לקומישינר. בשנות השלושים היה בל הבעלים של פילדלפיה איגלס, אחת הקבוצות הכושלות והעניות בליגה (העניה כשלעצמה באותן שנים...) בל חיפש דרך ליצור שוויוניות מסויימת עם הקבוצות החזקות של הליגה – שיקגו, גרין ביי והג'איינטס. הרעיון המהפכני שלו היה פשוט – להסדיר את קליטת שחקני המכללות המצטיינים בליגה המקצוענית לפי תור, כאשר העדיפות תינתן לקבוצות החלשות.

חשוב להדגיש כי בשנות השלושים לא היה המעבר מהמכללות למקצוענים מובן מאליו. רבים מהשחקנים המצטיינים במכללות שמרו עדיין על האידאליים החובבניים של מורשת הספורט הסטודנטיאלי, ולא ראו בפוטבול מקצוע לשנים אלא מעין "טקס חניכה" בדרך לחיים הבוגרים ולקריירה ה"רצינית". מובן כי הכוכבים הגדולים של המכללות ידעו היטב להשתמש בתהילתם לשם השתלבות בעולם העסקים, הפוליטיקה ואפילו הבידור, אך המשך המשחק במסגרת מקצוענית דורג נמוך מאד בסולם האופציות של הבוגרים.

"אסיפת הבחירה" (שמו הרשמי של הדראפט) נועדה, אם כן, לפתור שלוש בעיות: חוסר השוויון המקצועי בין הקבוצות, חוסר השוויון הכלכלי שאפשר לקבוצות העשירות יותר לקחת את טובי השחקנים במצב של מעין "מכירה פומבית", ושוליותה היחסית של הליגה בהשוואה למשחק המכללות. לבל היה אמנם אינטרס אישי לפתור את שתי הבעיות הראשונות, אך הוא לא היה לבדו. בעלי הקבוצות וכן נשיא הליגה (התואר שקדם לקומישינר), ג'ו קר, הבינו את הפוטנציאל הטמון בהצעה של בל, ובאביב 1936 נערך הכינוס הראשון, שלימים קיבל את הכינוי "דראפט" (גיוס) בהשפעת מלחמת העולם השניה והגיוס הכללי שנלווה אליה.

מעניין לציין כי כל מנהלי הליגה מ-1936 ואילך הקפידו להשתמש במושג "אסיפת בחירה". רק בשנה שעברה "נכנע" הקומישינר הטרי גודל לדעת הקהל והתקשורת והשתמש לראשונה במושג "דראפט"...

כבר באסיפה הראשונה ניתנה תזכורת כואבת למעמדה הנחות של הליגה כאשר השחקן שנבחר ראשון, ג'יי ברוונגר מאוניברסיטת שיקגו, החליט שהרעיון להמשיך ולשחק פוטבול אינו אטרקטיבי מספיק, והפנה עורף לליגה ול...איגלס, קבוצתו של בל, שבחרה בו. בשנים הראשונות היו שחקנים רבים שנבחרו בדראפט ולא "קפצו על המציאה"; אך ככל שעלתה קרנה של הליגה הפך מצב זה לנדיר ביותר, עד שהיום נראה כי משאת הנפש המובנת מאליה של כל שחקן מכללות היא להבחר בדראפט ולהצליח להשתחל לסגל של קבוצה מקצוענית.

לאחר שנבחר בל לתפקיד הקומישינר (1946) הנהיג שינוי מסויים בפורמט: הוא החליט שהבחירה הראשונה תהיה "בחירת בונוס" שתיקבע בהגרלה בין הקבוצות, ובתמורה תוותר הקבוצה שתזכה בהגרלה על הבחירה האחרונה שלה כך שיישמר האיזון. קבוצה שזכתה בהגרלה לא יכלה להשתתף בהגרלות עתידיות. הבחירה הראשונה שניתנה בשיטה זו היתה בדראפט 1947; כעבור 12 עונות, ב-1958, נמחקו כל קבוצות הליגה מההגרלה, וכך נותרה הבחירה מס' 1 עד היום בידי הקבוצה שסיימה במאזן הגרוע ביותר בעונה הקודמת. אם כך, מסתבר שבל המציא לא רק את הדראפט (שהועתק מאז ע"י ליגות מקצועניות בענפים אחרים), אלא גם את בחירת ה"לוטרי", היוצרת בכל עונה טירוף מערכות בליגת ה-NBA.

שינויים ואבני דרך

בשנים האחרונות מורכב הדראפט משבעה סיבובים. מדובר בפורמט מקוצר מאד לעומת רוב שנות קיומו: בשנות הארבעים היו עד 32 (!) סיבובים, כשהדבר נובע כמובן ממספר הקבוצות המועט (14-12 בלבד). ככל שהתקרב מספר הקבוצות ל-30 התברר שהדראפט מתמשך ללא צורך, כי רוב השחקנים שנבחרו בסיבובים האחרונים לא הגיעו אפילו למחנה האימונים. לכן קיצרו הקומישינרים רוזל וטגליאבו את התהליך בהדרגה, עד לגרסה המצומצמת של ימינו. מובן, כי לא ניתן להשוות את האפקט האדיר של בחירת 30 שחקנים חדשים מדי שנה על סגל הקבוצה לאפקט של בחירת 6-7 שחקנים בלבד.

הקומישינר רוזל הנהיג "דראפט משלים" שנועד לפתור בעיות נקודתיות. כך למשל נערך דראפט משלים ב-1984 לשם קליטת שחקנים ששיחקו בליגה הכושלת USFL (עליו נרחיב בהמשך).

שינוי שקבע טגליאבו נבע מהסכם המו"מ המשותף של 1993 ויצירת מעמד השחקן החופשי. על מנת לפצות קבוצות שאיבדו שחקנים רבים בפגרה ניתנו בחירות "פיצוי" בסיבובים הנמוכים לפי מספר השחקנים שעזבו.

בשנות הארבעים והששים נערכו שני "דראפטים" במקביל מדי שנה, כשהליגות המתחרות – תחילה ה-AAFC ואחר כך ה-AFL – נאבקו על כל שחקן אטרקטיבי עם הליגה הוותיקה. כידוע, נקודת המפנה בתולדות ה-AFL היתה ב-1965 כאשר ג'ו ניימת' העדיף להצטרף לג'טס על פני הקרדינלס. החל מעונת 1967 קיימו שתי הליגות דראפט משותף במסגרת השלבים הראשונים של תהליך האיחוד. למרות זאת, רוב ההסטוריונים מגדירים את "העידן המודרני" של הדראפט החל משנת 1970, מועד האיחוד הסופי.

חריג נוסף לדראפט ששימש לאורך השנים הינו "דראפט האקספנשן", שנועד לתת לקבוצות אקספנשן הזדמנות להחתים שחקנים ותיקים מיתר קבוצות הליגה. יוסטון, הקבוצה הצעירה בליגה, ניצלה היטב את דראפט האקספנשן של 2002 כאשר החתימה 8 שחקנים בכירים שקבוצותיהן לא "הגנו" עליהן, ובראשם התאקל השמאלי של ג'קסונוויל, טוני בוסלי, והליינבקר המצטיין של בולטימור, ג'יימי שארפר. לרוע מזלה של יוסטון, השמיניה הזו לא הועילה לה, והיא ממשיכה לחפש את עונתה הראשונה עם מאזן חיובי... יש לציין כי קבוצת אקספנשן מקבלת לעתים גם את הבחירה הראשונה בדראפט ה"רשמי". רק קבוצה אחת – טמפה ביי – אכן ניצלה כראוי בחירה זו, ועל כך בהמשך.

בראשיתו היה הדראפט עניין פנימי של ראשי הקבוצות. אך עם התגברות העניין בליגה הוחלט להפכו לארוע טלוויזיוני, ובהמשך – לאירוע עם קהל (לטוב ולרע, כפי שאראה בהמשך) הנערך כיום במדיסון סקוור גארדן, לא פחות. הפופולריות הגואה של הליגה והרעב לכל מה שקשור לפוטבול בתקופת הפגרה גרמו לכך ששידור היום הראשון של הדראפט זוכה לרייטינג גבוה מזה של משחקי פלייאוף ב-NBA...

אלמנט מכריע שהחל לתת אותותיו בדראפט בשנים האחרונות הוא גובה השכר. מאחר שקבוצה שבחרה שחקן בדראפט רשאית לשלם לו סכום מסויים שאינו נכלל בתקרת השכר, כשהסכום נקבע בהתאם למיקום הבחירה, הפכו הימים שלאחר הדראפט – ולעתים אף תחילת העונה הראשונה – לזירת קרבות בין סוכני הנבחרים למנהלי הקבוצות. וויין ויבר, הבעלים של ג'קסונוויל, וביל פוליאן, המנכ"ל של הקולטס – שני אנשים שהביאו את קבוצותיהם להישגים מרשימים בזכות ניהול דראפט נכון – התבטאו בנושא בשנה האחרונה. שניהם סבורים שמטרתו המקורית של הדראפט מוחמצת בעידן תקרת השכר ומשכורות העתק. וויבר אף טען כי כיום קבוצות חלשות ייטיבו לעשות אם יוותרו דווקא על בחירות הסיבובים הגבוהים שלהן לטובת בחירות נוספות בסיבובים הנמוכים. חלק מהבחירות בשנים האחרונות מחזקות את דעתם של פוליאן ו-וויבר. מעניין יהיה לעקוב בשנים הקרובות אחרי המגמות בסיבוב הראשון וייתכן אף שהליגה תפעל לשנות את הפורמט כך שיתאים למציאות החדשה.

עד כאן סקירה על קצה המזלג של התפתחות הדראפט, וכעת נבחן את מה שמעניין יותר מכל – מה כדאי לבחור?

מבחן ההיכל

מאחר שכל מחזור דראפט מכניס לאורך השנים כמה וכמה שחקנים להיכל התהילה, הרי שהדרישה ההגיונית משחקנים שנבחרו בסיבוב הראשון – ובוודאי בין עשרת הראשונים – היא להיות מועמדים ראויים להיכל. הדרישה מתעצמת במקרה של הבחירה מס' 1, האמורה לשקף קונצנזוס לגבי שחקן המכללות הטוב ביותר בארה"ב.

ככלל, ניתן לומר שהרעיון של בל הוכיח את עצמו: מאז תחילת קיומו של הדראפט, בשנת 1936, היו רק שמונה שחקנים שלא נבחרו בדראפט והגיעו בסופו של דבר ל-NFL ולהיכל. הראשון מביניהם היה מלך החטיפות (בזמנו), אמלן טנל. גם סגנו של טנל, דיק "נייט טריין" ליין, לא נבחר בדראפט. חמישה שחקנים נוספים לא נבחרו בדראפט והחלו דרכם דווקא בליגת AAFC. שניים מביניהם, מריון מוטלי וביל וויליס, לא יכלו כלל להבחר בדראפט עקב היותם שחורים, והיה זה המאמן האגדי, פול בראון, שהחתים אותם ישירות על חוזה מקצועני בקליבלנד ושבר בכך את מחסום הגזע. מעניין לציין כי לאחר הפסקה ממושכת נבחרו בשנים האחרונות שני שחקנים להיכל מבלי שנבחרו בדראפט: וורן מון (לא נבחר משום שהתעקש לשחק כק"ב בתקופה בה הדעה המקובלת היתה ששחור אינו יכול לשחק כק"ב במקצוענים) והטרי ביותר, אמט תומאס. צירופו של תומאס מביא את מספר שחקני הסקנדרי בחבורה זו לחמישה מתוך שמונת שחקני ה-NFL.

לסיכום, רק 13 מחברי היכל התהילה (מתוך 247) לא נבחרו בדראפט. ניתן להתווכח בנקודה זו בסגנון "הביצה והתרנגולת" (האם הקבוצות נוטות לתת יותר הזדמנויות לנבחרי הדראפט כך שקל להם יותר לבנות קריירה) אך באופן כללי נראה שהפורמט מוכיח את עצמו לטווח הארוך.

התמונה מורכבת יותר בחלוקה לסיבובים. הסיבוב הראשון מוביל ללא עוררין על היתר, אך החל מהסיבוב השני מטשטשים ההבדלים. הסיבוב השביעי, באופן מוזר, הניב יותר חברי היכל מהסיבובים 6-4. אם כך נראה כי מהסיבוב הרביעי ואילך מדובר בניחוש – מבוסס יותר או פחות.

קו פרשת המים נמצא בבחירה מס' 1, המושכת את מירב תשומת הלב מדי שנה ומהווה נושא לדיונים ערים (עד אלימים) לאורך חודשים ושנים לאחר מעשה. והנה, דווקא מבין הנבחרים בבחירה זו מעטים הם המגיעים להיכל. השחקן האחרון שנבחר מס' 1 והגיע להיכל הוא טרוי אייקמן. שחקן נוסף שעדיין משחק ויגיע להיכל ללא ספק הוא פייטון מאנינג. כלומר – ב-19 הדראפטים האחרונים נבחרו רק שני שחקנים בבחירה מס' 1 שהצדיקו את המיקום הגבוה. התמונה עשויה להשתנות בהמשך לפי התפתחות הקריירה של הצעירים קרסון פאלמר, איליי מאנינג, אלכס סמית', מריו וויליאמס וג'מרקוס ראסל.

אם נבחן את כל תולדות הדראפט לא תשתנה התמונה בהרבה. בשנות השלושים לא היה אף שחקן שנבחר כמס' 1 והגיע להיכל. בשנות הארבעים היו רק שלושה ובשנות החמישים – רק אחד. בשנות הששים, למרות שבע שנים בהן נערכו שני דראפטים, יש רק שלושה – אחד ב-AFL ושניים בדראפט המשותף. שנות השבעים הביאו שלושה שחקנים להיכל ושנות השמונים – שניים. בשנות התשעים, אם נכלול את מאנינג – היה רק אחד. סה"כ 13 שחקנים ב-72 שנה, עם פוטנציאל להגיע עד 16-15. לא ממש מרשים.

מהי המסקנה המיידית? הבחירה מס' 1 היא אובר-רייטד. אך כפי שנראה, יש כללים מסויימים שמצמצמים את הסיכון. לא חייבים לאמץ את המדיניות שהציע וויבר - צריך לסייע למזל ולשים לב לכמה תמרורי אזהרה.

טוב לדעת (מקודם)

אל תתפשרו על מין לא מספק: כך תשפרו ביצועים - עם הנחה בלעדית

מוגש מטעם "גברא"

איך לנצח את הקזינו?

לפני כשנה פורסם באתר ESPN מאמר של טד קלוק ובו ניתוח של בחירות הסיבוב הראשון בשנים 1989 (בחירתו של אייקמן) עד 2003 (קרסון פאלמר). הוא קבע קריטריונים אחידים לשיפוט הבחירות ובדק מהו אחוז הכישלונות בכל עמדה ועמדה.

תוצאות המחקר הראו, קודם כל, שקבוצות הליגה אינן מתייחסות לסטטיסטיקה בבחירתן. העמדה הבטוחה ודלילת הכשלונות ביותר, עמדת הסייפטי (רק 11% כישלון), היא גם העמדה הפחות מיוצגת בסיבוב הראשון (19 בלבד ב-15 שנות המחקר). עמדות "בטוחות" נוספות, ליינבקר (16%) וקורנרבק (29%), קיבלו ייצוג מרשים יותר, כ-50 שחקנים בתקופת המחקר.

שלוש העמדות המסוכנות ביותר לסיבוב הראשון הן שלוש עמדות הכוכבים בפוטבול המודרני: קוורטרבר (53% כישלון), רץ (49%) ותופס (45%). אך הקבוצות ממשיכות לבחור שחקנים מסוג זה בסיבוב הראשון, בלחץ הקהל והתקשורת, המחפשים כוכב פוטנציאלי שישנה את גורל הקבוצה – ומתעלמים מהמציאות. לפני שנתיים "זכינו" לראות את הדוגמה הקיצונית ביותר לכך, ועליה ארחיב בהמשך. כך שמנהלי הקבוצות תקועים בין הפטיש והסדן, ועליהם לספוג לעג וזעם מהאוהדים או להסתכן בכשלון קולוסאלי.

חשוב להבחין בין רמת הסיכון שקבע המחקר של קלוק לבין מבחן היכל התהילה. היצמדות לקווים המנחים של קלוק תפחית מאד את סיכויי הכשלון, אך לא בהכרח תבטיח כי הנבחרים יהפכו לסופרסטארים. די אם נזכור שהעמדה הבטוחה ביותר לפי המחקר (סייפטי) היא העמדה ה"זוכה" ליחס המזלזל ביותר מצד בוחרי ההיכל, עד כדי כך שמלך החטיפות של כל הזמנים, פול קראוס, המתין כ-15 שנה עד שנבחר. קשה לראות קורנרבק עם המספרים של קראוס ממתין יותר משנתיים-שלוש.

אז מה עדיף? ללכת על בטוח ואפור, או על נוצץ ומסוכן? זו הדילמה הממתינה כל שנה למנהלים המתכוננים לדראפט.

זהירות, תמרורים לפניך

ומהם תמרורי האזהרה עליהם כתבתי? ראשית – תמרור ה"הייזמן". נטיית קבוצות הליגה לנהות אחרי זוכי פרס "הייזמן" אינה מוכיחה עצמה בשום מבחן. ב-72 שנות הדראפט רק שמונה זוכים הגיעו להיכל התהילה, ואם נזכור מה עשו (ובעיקר מה לא עשו) כמה ק"ב זוכי הייזמן בליגה (צ'רלי וורד, אנדרה וור, דני וורפל, ג'ינו טורטה, כריס ווינקי) נבין שהצלחה במכללות לא תמיד מנבאת הצלחה במקצוענים. לזכות הקבוצות ייאמר כי בשנים האחרונות יש התפכחות חלקית מדיבוק ה"הייזמן", שהתבטאה בשנה שעברה בבחירתו של הזוכה טרוי סמית' בסיבוב נמוך.

תמרור שני הוא "הרץ הסופרמן". רצים שנראים כבעלי כוחות על אנושיים נגד הגנות הקרטון של המכללות הופכים אנושיים (ולעתים תת אנושיים...) לאחר מפגש עם בחורים נחמדים כמו ריי לואיס, זק תומאס או צמד המפלצות של ג'קסונוויל. בחלק השני של הכתבה אציין כמה מקרים בהם התעוררו קבוצות שבחרו "סופרמנים" להאנג אובר אכזרי במיוחד. יש גם לזכור שרץ היא עמדה מסוכנת במיוחד בגלל הקריירה הקצרה יחסית והסיכוי הגבוה לפציעות, כפי שקרה לכמה וכמה רצים שנבחרו בבחירה מס' 1.

והתמרור השלישי הוא "התופס הצעיר". העובדה שהליגה מאפשרת לשחקני מכללות להכנס לדראפט לאחר שלוש שנים בלבד יוצרת תמריץ משמעותי ביותר להפסיק את הלימודים שנה לפני הזמן ולחתוך לכסף הגדול במקצוענים. הדבר נכון בעיקר עבור השחקנים שבאים מרקע כלכלי קשה ונושאים על גבם לעתים חובות כבדים לטיפוסים לא נחמדים במיוחד (מישהו אמר טוני מרטין?). פרשת וויליס מגאהי, שהיה כוכב גדול בשנתו השלישית, נשאר לשנה רביעית במכללה, נפצע קשה וצנח במורד הדראפט כשהוא מפסיד מיליונים – היא טראומה משמעותית עבור השחקנים הצעירים. יש עמדות (שוב סייפטי, רץ, ליינבקר, גארד) שבהן עקומת הלימוד אינה תלולה וניתן להכניס שחקן צעיר לעניינים מהר יחסית. אך יש עמדות (תאקל, ק"ב, קורנרבק, דיפנסיב אנד) בהן הנסיון מכריע. מכל העמדות, עמדת הרסיבר היא הקשה והמורכבת ביותר, ודורשת טכניקה ותזמון ברמות גבוהות במיוחד. רסיברים שסיימו רק שלוש עונות במכללה יתקשו בדרך כלל להתאקלם בליגה, ועלולות לעבור כמה עונות עד למיצוי הפוטנציאל שלהם. לכן הם מסוכנים ביותר עבור קבוצות הזקוקות לתיקון דחוף בהתקפת האוויר שלהן.

לשם הבנת התמרור הזה, והסיכון בבחירת תופסים בכלל, די אם נעיף מבט בכמה מגדולי התופסים של עידן המסירה. קריס קרטר (1,100 תפיסות, 130 ט"ד) נבחר על ידי פילדלפיה ונחתך משום שידע "רק לתפוס ט"ד". לאחר מעברו למינסוטה החל לממש את יכולתו רק בעונתו החמישית, וחיכה עד לעונה השביעית כדי לעבור את קו 1,000 היארד. טים בראון (1,090 תפיסות, 100 ט"ד) נחשב תחילה למחזיר בלבד בשורות הריידרס והמתין עד לעונתו השישית כדי להוכיח את כישרונו. טרל אואנס (880 תפיסות, 130 ט"ד) הפך רק בעונתו החמישית למפלצת ההתקפית המוכרת לנו. מרווין הריסון (1,040 תפיסות, 120 ט"ד) המתין לעונתו הרביעית כדי לעלות מ-60 תפיסות ל-115. אנדרה ריד (950 תפיסות, 87 ט"ד) חצה את קו ה-100 רק בעונתו החמישית, וקינן מקארדל (880 תפיסות) המתין לעונתו הששית. כמובן שהסיכון המשמעותי הכרוך בבחירת תופס לא יפריע למט מילן, מנכ"ל דטרויט, לבחור עוד ועוד תופסים בסיבוב הראשון.

בחלק השני של הכתבה אבדוק כיצד באו הכללים שתיארתי לידי ביטוי בשטח. מי הם המצליחנים הגדולים של הדראפט? מי הם המפסידנים הגדולים? ומה היו ההפתעות הגדולות ביותר? ואנסה לענות על שאלת מיליארד הדולר: מהו הדראפט הגדול בהיסטוריה?

  • דראפט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully