את מי זה מעניין? הבלוג של אורי שלף

תם פרק עלילות הפועל אוסישקין בליגה ב', היכונו לחוויות ליגה א'. לפני שבועיים, במשחק בית שקבע את העלייה לליגה א', נכחו 1,500 אוהדים אדומים שלא הפסיקו לשיר ולרקוד במהלך המשחק ובחגיגות העלייה שבאו מיד לאחר מכן. צוחקים עלינו, מלגלגים בכיוון שלנו, אומרים שאנחנו חיים בלה לה לנד, "כולה" ליגה ב' אז מה הם מתלהבים? מנצחים קבוצות של זקנים 70 הפרש (הידעתם שבמשחק האחרון של הפועל אוסישקין נגד מכבי "אורדע" רמת גן שיחקנו נגד זקן השחקנים הפעילים בליגות הכדורסל בארץ, מיכאל מנדס שמו והוא רק בן 63, כבוד) ויוצאים לרחובות בריקודי הורה כאילו רק עכשיו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה.

את מי זה בכלל מעניין ליגה ב'? למה אנחנו צריכים לשמוע על זה? וליגת העל בכדורסל? זה מעניין? ניתן להניח שהבדלי הרמות בין ליגה ב' לליגת העל שווים לאלו שבין ליגת העל ל – NBA. אז מה זה מעניין? כי זה פה קרוב? אם מעניין = רמה גבוהה של כדורסל, אז למה אנחנו בכלל מבזבזים זמן על ליגת העל או על היורוליג, את מי זה מעניין אם זו לא הרמה הכי גבוהה שיש? וליגת העל בכדורגל זו בכלל בדיחה עצובה בהשוואה לכדורגל באירופה והפועל גרועים ולא ייקחו אליפות גם בעונה הבאה, אז למה לעזאזל אני עושה מנוי ומבזבז שבתות של ים ברביצה מפוהקת בבלומפילד.

"איזה גורל..." אני נוהג לקטר בפני שותפי למנוי עת שאנחנו הולכים בשביל המוסכים המוביל לאצטדיון בלומפילד, "יש קהל, יש תרבות אוהדים, מזג אויר טוב, אין כמו יפו בשעות הערביים. איצטדיון מפוצץ, יש לנו מקומות טובים אבל למה לעזאזל אנחנו פה בשביל לראות את הפועל ולא את מנצ'סטר לדוגמא...מה לא מגיע לנו גם לראות כדורגל...".

אנחנו פה כי אנחנו לא באים בשביל הכדורגל או הכדורסל אנחנו באים בשביל הנשמה, כולנו באים לראות את הקבוצה שלנו נלחמת ומזיעה ואולי גם מנצחת. אותנו לא מעניין מי ומה ובאיזו מסגרת, אותנו מעניינת הקבוצה שלנו. את 50 אלף האוהדים שהגיעו לראות את גמר ליגת המכללות השנה לא מעניין שהרמה היא כמו בליגת העל אצלנו, את עשרת האלפים שממלאים את היכל נוקיה מדי יום חמישי לא מעניין שהכדורסל באירופה לא מעניין אף אחד, את 2,500 הצופים שממלאים את מלחה לא מעניין שהקהל היריב מונה שלושה אנשים (אם זה לא מכבי ת"א או חולון) ואת 1,500 הצופים שליוו את הפועל אוסישקין במשחק ההכתרה בטח ובטח לא מעניין שהם בליגה ב'.

באחד ממשחקיי האחרונים כשחקן, הזמנתי את אחי הגדול לבוא ולצפות באחיו הצעיר משוטט ברחבות הכדורסל במשחק צמרת בליגה ב'. לאחר המשחק ניגשתי אליו ליציע ושאלתי את דעתו על המשחק. "שמע", הוא אמר לי וצחק, "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. לא רצת פעם אחת במשך 40 דקות שהיית על המגרש ועוד ניצחתם, מה זה? זה לא כדורסל". "שמע...", נאנחתי קלות, "לפני מספר שנים במשחק גביע אופ"א של הפועל ת"א נגד איזו קבוצה פינית שאת שמה איני זוכר ישבתי ביציע ולידי ישבה נערה בת 13 שמתגוררת בברצלונה. "למה הם לא רצים?" היא שאלה בפליאה בדקה ה- 8, "חם מאוד היום", עניתי, באמת היה חם. "ככה בדרך כלל הם רצים לפחות עד דקה 25". "זה לא כדורגל" אמרה בתנועת ביטול. "זה מה יש", הגבתי, "תעבירי בבקשה את הגרעינים".