חירות זה לא חג בשבילם

הפסח הוא אמנם חגם של היהודים, ולחג הפסחא שנחגג במקביל אצל הנוצרים אין ממש קשר ליציאתם של בני ישראל ממצרים. ובכל זאת, זה לא מונע מאיתנו לנצל את רוח החג כדי לפרגן גם לאותם הגויים, שהצליחו לצאת מעבדות לחירות דרך הספורט בכלל, והמשחקים האולימפיים בפרט.

האולימפיאדה הוכיחה את עצמה מאז ומתמיד כפלטפורמה הגדולה ביותר להבעת מחאות פוליטיות והומניטריות, גם אם זה מנוגד לרוח האולימפית. רבים עשו זאת, עושים זאת בימים אלה, ויעשו זאת בעתיד.

יש כאלה שעשו את זה בצורה הטהורה ביותר, כמו למשל ג'סי אואנס, שבמקרה שלו לא היה דרוש כלום מלבד ניצחון על אתלט גרמני באיצטדיון האולימפי בברלין, כשהיטלר צופה מהיציע. למרבה הצער, זה לא ממש תרם למיגור הגזענות בארצות הברית, אירופה ואפילו אוסטרליה. גיבורי החופש הבאים כבר היו צריכים לנקוט בפעולות מורכבות יותר.

קל לזכור את מוחמד עלי, או קסיוס קליי אם תרצו, בזכות ה-"מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה", או בזכות קרב האגרוף הגדול בהיסטוריה מול ג'ורג' פורמן בזאיר. צריך לזכור את העובדה שעלי ידע להילחם גם מחוץ לזירה - נגד הגזענות, נגד הצבא האמריקאי, למען האגרוף וגם למען האיסלאם.

עוד לפני שהחל בקריירה המקצוענית שלו, עלי (אז קליי) נבחר לייצג את ארצות הברית במשחקים האולימפיים ברומא 1960. בגיל 18 בלבד הוא זכה במדלית זהב אולימפית, ולא הוריד אותה מהצוואר גם כשחזר הביתה, ללואיוויל שבקנטאקי - הוא גם היה אלוף בלהיות שוויצר, ואת זה הוא מעולם לא הסתיר.

קליי הצעיר הבין שבמעמדו החדש כאלוף האולימפי, לא יזיק לצאת ו"לקרוע את העיר". באחד הערבים הוא ביקש להזמין המבורגר וסודה במזנון מהיר, שם גילה שגם למדליה אולימפית, מבחינתם של רוב הדרומיים הלבנים, אין שום חשיבות כשהיא ענודה על צוואר שחור. החוקים נותרו אותם חוקים - אין שירות לשחורים במסעדות.

אנחנו, האזרחים הפשוטים, לעולם לא נדע מהו הערך הרגשי של מדליה אולימפית. מעניין מה גל פרידמן, יעל ארד והמדליסטים האולימפיים שלנו חושבים על אותו אקט של קליי, שנסע לנהר אוהיו וזרק את המדליה לכל הרוחות. "למדליה אין שום משמעות אם אחיי ואחיותיי השחורים לא זוכים ליחס ראוי במדינה שאותה אני מייצג", הסביר קליי.

22 שנים אחרי שהתאסלם ו-19 שנים אחרי שסירב להתגייס לצבא האמריקאי, קיבל מוחמד עלי את מדלית הזהב שלו על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי, בטקס הפתיחה של אטלנטה 1996, אולימפיאדה שבה אדם שחור זכה לכבוד הגדול מכל והדליק את הלפיד.

עבור הוועד האולימפי הבינלאומי מדובר באחד הרגעים היותר מביכים בהיסטוריה של המשחקים - עבור עשרות מיליוני אפרו-אמריקאים זה היה אולי האירוע המשמעותי ביותר בשנות השישים, מאז נאום ה"יש לי חלום" של מרטין לותר קינג.

סוף שנות השישים. האפרו-אמריקאים היו מספיק טובים לשרת את המולדת בוויטנאם, הם גם היו מספיק טובים לייצג את ארצות הברית באולימפיאדת מכסיקו סיטי. הם עדיין לא היו מספיק טובים כדי לקבל זכויות שוות. כנראה ששמונה שנים עשו קצת הבדל, ובניגוד לקסיוס קליי, מדליסטים אולימפיים שחורים זכו לקצת יותר כבוד. את טומי סמית זה ממש לא הרשים, ואחרי המעשה שלו הוא הסביר: "אם אני אנצח - אני אהיה אמריקאי, אם אני אפסיד - אני אשאר כושי".

סמית שרף את המסלול בגמר הריצה ל-200 מטרים במכסיקו סיטי וניצח בזמן מדהים של 19:83 שנ', כשהוא משאיר מאחוריו את פיטר נורמן האוסטרלי, ואת חברו לנבחרת ג'ון קרלוס. סמית וקרלוס הימרו על עצמם כמועמדים לפודיום עוד לפני הריצה, ותיכננו לבצע במהלך הטקס את המחאה הגדולה ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים.

הם הגיעו לפודיום כשהם חולקים זוג כפפות שחורות, ללא נעליים, אחד מתעטף בצעיף שחור כסמל לגאוות הגזע, והשני עונד חרוזים כדי לסמל את בני עמו שנטבחו באכזריות. בזמן ההמנון, כל אחד הניף את היד עם הכפפה אל על, וכך נוצרה מחאת ה"אגרוף השחור". סמית וקרלוס נופו מיידית מהכפר האולימפי ומהמשחקים, הוועד האולימפי האמריקאי לא היה חזק מספיק כדי לגבות אותם - אבל לימים הם הפכו לשניים מגיבורי החופש האפרו-אמריקאיים הגדולים בכל הזמנים. המחאה שלהם הגיעה לכל מקום בעולם, חצי שנה בדיוק אחרי רציחתו של מרטין לותר קינג, וסימלה את תחילתו של עידן שפוי יותר בארצות הברית.

בתור אבוריג'ינית שחונכה על ערכי הדת הבהאית שדוגלת באחדות המין האנושי, קתי פרימן מעולם לא הרגישה בנוח במולדתה אוסטרליה. העובדה שהאבוריג'ינים מהווים רק אחוז מתושביה של היבשת החמישית, הביאה מאז ומתמיד לגזענות וזלזול של הלבנים, כלפי תושביה המקוריים של אוסטרליה.

אלו מהם שידעו לרוץ מהר, השתמשו בכישוריהם בעיקר בכדי לברוח מהלבנים. המורדניזציה לא ממש היטיבה עם מעמדם ובמקרה של קתי פרימן, ניתן לומר בוודאות שמדלית הזהב שלה בריצת ה-400 מטר באולימפיאדת סידני, הביאה לשינוי חיובי ונדיר.

קשה לחזות מה היה קורה אם ספורטאי ערבי-ישראלי היה זוכה במדלית זהב אולימפית בענף מיינסטרימי, וחוגג הקפת אליפות עם הדגל הכחול-לבן ודגל הרשות הפלסטינית. מצד שני, באוסטרליה המצב לא עד כדי כך מסובך, והאבוריג'ינים ביקשו בסך הכל הכרה, על ידי כובשיהם שהגיעו לפני עשרות ומאות שנים ממערב אירופה, ועל ידי העולם הרחב.

קתי פרימן נתנה להם את ההכרה הזאת, ועשתה את זה בגדול. היא ניצלה את המעמד המכובד שיצרה לעצמה בשנות התשעים, הגיעה כפייבוריטית ברורה לאיצטדיון האולימפי בסידני ו"שרפה" את המסלול. בהקפת הניצחון, היא הניפה את הדגל האוסטרלי ואת הדגל האבוריג'יני, וגרמה ליותר ממיליארד צופים ברחבי העולם להכיר, ולהתאהב.

יש משהו כל כך מיוחד בכניסת המשלחות לאיצטדיון בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים, משהו שמסמל שבשבועיים וחצי הבאים, כל ספורטאי מכל מדינה בעולם יוכל לעשות את הבלתי ייאמן. לכולם יש הזדמנות שווה לפני יריית הפתיחה, אבל כשזה מגיע לרגע האמת - רק החזקים שורדים, החזקים והעשירים. את זה כולם הבינו, עד 1960, כשאת רוב המדליות האולימפיות גרפו ספורטאי העולם המערבי.

אבבה ביקילה היה מדליסט הזהב האולימפי הראשון, שהגיע מהעולם השלישי. ריצת המרתון המטורפת שלו נכנסה לספרי ההיסטוריה בעיר בגלל שהוא עשה את זה ללא נעליים, אלא שמבחינת האתיופים, הוא נכנס לספרי ההיסטוריה כמי ששם את המדינה שלהם על המפה. לא רק זה, הוא גם עשה את זה 19 שנים אחרי שאתיופיה השתחררה מהקולוניאליזם האיטלקי, ועוד על אדמת רומא.

ביקילה, שניצח גם בטוקיו 1964 ובכל ריצת מרתון אחרת בה השתתף פרט לאחת, הניח את אבן הפינה למסורת אדירה של רצים למרחקים ארוכים, שהפכו את הקיסרות לשעבר לאימפריה וגרמו לכל כך הרבה ילדים בעולם המערבי, שהוריהם אולי נהגו להבדיל בין צבע, דת וגזע - לרצות להיות דווקא כמותם.