ההבדל בין בית"ר להפועל ת"א

האמת, יצאתי פארש. אנשים כותבים, נוהגים לעבור כבדרך שיגרה תהליך של התנתקות רגשית מהטקסט שלהם. מתחפרים בבית, מתרחקים מהמחשב והרשת, חלילה לא להיתקל במקרה בפרי מקלדתם, גם כשיוצא בטעות משהו טוב. אבל הפעם, באמת יצאתי פארש. הפקפוק בעתידו של מיזם אוסישקין היה לגיטימי, אבל ההתנשאות, הו ההתנשאות. בני אדם נותנים את נשמתם למען הקבוצה, ואז בא איזה מוקיון ושולח אותם להתנחם בספרות יפה אחרי הפסדים. לישון ולשכוח, כתבתי. אוי לבושה.

טוב, די להתנצלות המתבכיינת הזו. על חטאים צריך לשלם והעונש הכי קשה לאדם כותב, הוא כמובן לשתוק. שבוע אחד לשתוק ולפנות את הבמה לאוהד אמיתי. ממילא כבר הרבה זמן מסקרן אותי לדעת מי אלה האנשים האלו שמקפצים שם בשער 5, עם הגב למגרש ועם הפנים לאיזה עולם סגור ששייך רק להם. השבוע הזה הוא הזדמנות טובה להתפנות למשימה.

כאחד שביקר לראשונה בבלומפילד עוד בשנות ה-80, הבנתי שהתפתח ביציע משהו חדש, אבל לא הבנתי בדיוק מה נשתנה. מ', אדום צעיר ומקורב לאולטראס, התנדב לעזור: " הדבר הכי דומיננטי כאן זה לא הקשר של האוהדים האלו להפועל, אלא הקשר בינם לבין עצמם. אלו החיים שלהם. זו קבוצת החברים שלהם, אם להשתמש במונחים סוציולוגים. כל השבוע הם טרודים רק בפעילות שלהם ובהכנות למשחק הבא, במשהו שמזכיר מאוד נאמנות לתנועת נוער. נדמה לי שזה לא היה ככה בעבר אצל האוהדים השרופים".

ש: עם כל הכבוד הראוי לכדורגל, מה מוביל אותם לטוטאליות כזו?

ת: "אלו ברובם אנשים שמעבר להפועל אין להם כמעט כלום. אנשים, מגיל 14 ועד 30 פלוס, שנמצאים בשוליים של החברה ומוצאים מפלט בהתארגנות הזו. ברגע שאתה בפנים, אתה יודע שכולם ילכו איתך באש ובמים. שכאן אתה לא עני ולא שמן או מכוער. אתה באולטראס. זה נשמע כמו סיסמא, אבל זה עמד בהרבה מבחנים".

ש: יש ביציע המון סממנים חיצוניים של קומוניזם. עד כמה האידיאולוגיה באמת משחקת כאן תפקיד מהותי?

ת: "הרבה. לפחות רובם המכריע, באמת רואים את הפועל כיישות שמחוברת להשקפת עולם שמאלנית. זה בסיס ההזדהות שלהם עם הקבוצה".

ש: איך זה מסתדר עם קבוצה שנמצאת בבעלות פרטית של אנשי עסקים?

ת: "זה לא מסתדר. זו הזדהות שמבוססת על פשרה. מצד אחד מקבלים את קיומה של ההנהלה, מצד שני מקפידים לא לקיים איתה שום קשר. תרבות נגד עצמאית לחלוטין. זה יכול יום אחד להתבטא בפעילות שמשרתת את מוני ושות', כמו ארגון הסעות לאוהדים ולמחרת בזריקת רימוני עשן בשביל להעיר את השחקנים בדרבי. אם האולטראס חושב שזה נכון לעשות אז הוא ילך על זה. דעתה של ההנהלה לא רלוונטית כאן".

בפרספקטיבה רחבה יותר, מסביר לי מ', היכולת לחיות עם הגישה הקפיטליסטית של ההנהלה, נעוצה בהבנת תפקידם המרכזי כאוהדים. "אנחנו שומרים על המהות והליבה. על המיתוס של הפועל שיישאר הרבה אחרי שהנהלה והשחקנים יוחלפו באחרים. יש פה מאבק של הורדת ידיים. הנהלה רוצה להפשיט את הקבוצה מערכיה וסמליה בכדי להסיר את העול ההיסטורי. כי כשאין היסטוריה אתה יכול להתפנות לניהול עסקי קר של רווח והפסד. אנחנו נותנים קונטרה".

מ', שגדל הרחק מתל אביב, הגיע להפועל דרך הכדורסל. חבר הביא חבר, והוא מצא עצמו עמוק בתוך העניין. "מה שהניע אותנו זו תחושה של מיעט לאומי במדינת מכבי", הוא מגדיר.
"יש השלכות לכך שהקבוצה שלך מספר 2 לאורך שנים. תרבות הנגד באה מכאן, מהכדורסל. מהכישלון המתמשך מול מכבי. זה הרעיון של לקבל 40 בראש ולהמשיך לשיר אף פעם לא תצעדי לבד הפועל ת"א. אין לי שום ספק שהגרעין הקשה של שער 5 בבלומפילד בא משם והביא איתו את רוח אוסישקין. מי יודע, אם ההיסטוריה של קבוצת הכדורסל הייתה שונה ומוצלחת יותר, יכול להיות שגם האולטראס בכדורגל היו מאופיינים אחרת".

הדברים של מ' מתחברים לתחושה הראשונית והמעט מפויסת שלי עם היציע המזרחי של טדי והפריצה לדשא שלשום. הנה לנו דוגמא לתרבות נגד, חשבתי לתומי. לניסיון להשאיר טריטוריה עצמאית לאוהדים שבה הם קובעים את הכללים. אבל רגע לפני שאני מכריז על אוהדי בית"ר כמופת של תרומה לקהילה, מ' מחזיר אותי לקרקע. "אתה נותן להם יותר מדי כבוד ומנסה לייחס מחשבה ומשמעות במקום שהיא לא קיימת. לא נעים לומר את זה, אבל אלו סתם ערסים".

יש בירושלים אוהדים נהדרים, אבל הסיפור שם שונה, מסביר לי מ'. גם כי הפיזור הגיאוגראפי של האוהדים גדול יותר והקשר פחות הדוק ומתואם, אבל בעיקר בגלל הואקום האידיאולוגי. "יש שם מרחב פרוץ שלתוכו נכנסים כל הזמן קבוצות ימניות קיצוניות, ותופסות טרמפ על הכדורגל".

רגע לפני ששחררתי את מ' להכנות לקראת בית"ר שמשון ביקשתי מחילה. על הטור הקודם, על התנשאות, על שימוש השווא בתואר "קומוניסט", שנעשה בבדיחות, באירוניה, ללא רגישות לאלו שזה חשוב להם באמת. מ', נאמן למשמעת התנועתית של האולטראס, הזכיר לי שמילים יפות לא מספיקות והשיחה הזאת, בה פרשתי את משנת האדומים, היא רק צעד בכיוון הנכון. "תחשוב על עונש רציני יותר", דיבר אלי כמדריך אל חניכו. חשבתי וחשבתי ולבסוף מצאתי. ישיבה ביציע המזרחי של רמת גן, שער 15, מהמקום שבו השחקנים הם רק נקודות מרצדות והכדור הוא רק שמועה רחוקה, תסגור את הסיפור ותחזיר לי את חירותי. מ' הסכים, בתנאי שהפעם הואיל בטובי להניח על צווארי צעיף אדום כראוי לאוהד האמיתי. הבטחתי להשתדל.