רגעי הכריעה

7.5 שניות לסיום. 2 נקודות הפרש לטובת ירושלים. דרק שארפ נכנס למגרש. שארפ כבר מזמן לא בשיאו, אחוזי השלשות שלו בנפילה חופשית, הוא טרם דרך על הפרקט הערב ועדיין – כולם יודעים איך זה ייגמר. הקהל האדום משקשק, כך גם השחקנים. שארפ נעמד בטור צפוף במרכז המגרש עם שני שחקנים נוספים. ביינום, עם 20 ומשהו נקודות עד אותו הרגע, ניגש להוציא את כדור החוץ. עיני כולם נשואות לקו השלוש. ביינום מוציא את הכדור. הקהל האדום לוקח נשימה עמוקה. ביינום מקבל את הכדור בחזרה בדרך לצעד וחצי קליל, אנחת רווחה יוצאת מפי האוהדים והשחקנים. יש! לא הייתה שלשה! לא הפסדנו! ואפילו נשארו עוד 4 שניות! ההבנה שאין שום סיכוי לנצח בהארכה הגיעה כדקה אחר כך.

3 השניות האלו מסכמות בתוכן מנטליות רבת שנים. במהלך השנים האחרונות נוצר מצב אבסורדי בו ירושלים היא הקבוצה הכי טובה בליגה חוץ ממכבי תל אביב, אך היא גם בעלת הסיכוי הנמוך ביותר לנצח אותה. תמיד נראה כאילו הפעם זה יקרה, תמיד זה אפשרי, תמיד זה קרוב, כמעט. אך האמת היא שברגעי ההכרעה ירושלים משפילה מבט, מורידה את הראש ומחכה למכה שגם אתמול, כמו תמיד, הגיעה. במקרים הנדירים בהם העשן מתפזר וירושלים יוצאת המנצחת, הפתעתם של האדומים רבה משל הצהובים.

בעת הצורך ירושלים ינצחו את בני השרון, את חולון, או כל קבוצה אחרת, אבל גם במצב של 7 נקודות יתרון עם שתיים וחצי דקות על השעון – היא דווקא הקבוצה בעלת הסיכוי הנמוך ביותר לנצח את מכבי. ואל תספרו לי על החזרה מהמשחק הגמור בגמר הגביע, כי התשובה נמצאת בגוף השאלה. לדאבוני הרב גם השנה אני אשלם למכבי סכום מופרז עבור הסיכוי הקטנטן לראות את ירושלים מנצחת את מכבי בפיינל פור, אך סביר להניח שגם השנה אני אעשה את דרכי אל החניה באותה הרגשה מעורבת של תסכול וחוסר אונים.

אי אפשר בלי להזכיר את גיא פניני. כולם מסכימים שגיא פניני הוא נשמה. כולם מסכימים שהוא לוחם. כולם מסכימים שהוא שחקן טוב (גם אם הם לא מודים בכך), וכולם מסכימים שהוא עושה דברים לא ספורטיביים ומטופשים. הבעיה היא שפניני, בלי לשים לב, עבר גבול מסוים וכעת הוא נמצא במצב בו תמיד יסתכלו על מעשיו בעין עקומה. גם ביום ראשון האחרון, הצליח פניני להוציא את טל בורשטיין, אולי השחקן הרגוע בארץ, משלוותו. מבט ניטרלי על המהלך מראה פאול לגיטימי עד מאוד של פניני. התגובה של בורשטיין, אם כך, היא פשוט מגוחכת ואף מעציבה. התמיכה מהקהל ומההנהלה מעציבה אף יותר.

נכון עשו השופטים ששרקו עבירה טכנית לבורשטיין, שבליגות רחוקות יותר (בהן הכח השולט הוא דייויד שטרן ולא שמעון מזרחי) אף היה מורחק. אין ספק שהתגובה של בורשטיין לא הייתה במקום, אך היא יוצרת פרדוקס מעניין שוודאי יחזור בעתיד – נקיטת צעדים משמעתיים נגד בורשטיין דינם כתמיכה בחוסר-ספורטיביות של פניני (גם אם לא באה לידי ביטוי במהלך הספציפי הזה). התעלמות מתגובתו של בורשטיין דינה כתמיכה בחוסר-ספורטיביות של בורשטיין עצמו. בדבר אחד אין ספק – פניני מעיר את שני הצדדים וזה דבר שאי אפשר להגיד כמעט על אף שחקן אחר.