תקראו לזה התמכרות, תקראו לזה הרגל מגונה - יש אנשים שפשוט לא יכולים למחוק את המשחקים של הניקס מלוח השנה שלהם. אבל אל תגידו שלא משתלם להיות אוהד של הניקס, לפחות ללילה אחד. משחק הבית האחרון של הקבוצה בעוד עונה שכולם מעדיפים לשכוח היה ערב של "תודה לאוהדים" במדיסון סקוור גארדן. מי שטרח להגיע ולצפות בבוסטון סלטיקס (16:64) מפצחים את הניקס (58:23) בפעם האחרונה העונה, זכה לארוחת חינם, על חשבון הברון של הניקס, ג'ים דולן. פיצות, המבורגרים, נקניקיות, גלידה, שתיה ועוד חולקו בסדר מופתי לכל דורש. אכן, גמול נאה לאוהדים, שהתמידו ובאו לכל משחק, למרות הביצועים העלובים של הקבוצה המקומית. ובנוסף למנת צ'יפס חיננית, יכלו האוהדים להתענג על העובדה שאייזיה תומאס אימן אמש את המשחק האחרון בגארדן, וברוך שפטרנו.
בערב שכולו הפתעות (ג'וניור מצוות ה"סופראנוס" שר את ההמנון, הסלטיקס כמעט מפסידים לניקס), רק דבר אחד היה בטוח. כששמו של תומאס מוזכר במערכת הכריזה, קריאות ה-"לפטר את אייזיה" מחרישות את האולם.
אבל תומאס חי כנראה בעולם אחר. במסיבת העיתונאים טרם המשחק הוא לא הפסיק לשבח את האוהדים ש"היו שם" בשבילו ובשביל הקבוצה. "אני אסיר תודה שהם כאן. אני זוכר כשרק הגעתי לכאן, לא היו הרבה אנשים. האוהדים היו גדולים והתמיכה והאהבה שאנחנו מקבלים ממש מדהימים אותי, במיוחד לאור העונה שהיתה לנו. הם היו כאן בשבילנו ועודדו אותנו גם כששיחקנו גרוע. אם ככה נראים הזמנים הרעים בניו יורק, הזמנים הטובים צריכים להיות משהו מהמם".
סליחה? אנחנו נמצאים על אותו מגרש? תומאס מדחיק לגמרי את הביקורת שהעביר על אוהדי הקבוצה רק לפני מספר חודשים (המאמן התלונן על אווירה ביתית עוינת, ואף פנה ישירות לאוהדים בשורות מאחורי הספסל ואמר להם שעליהם לתמוך בקבוצה, ושבגלל קריאות הבוז שלהם השחקנים מחמיצים קליעות בטוחות). אם כבר היו קריאות עידוד, הן בטח לא היו מיועדות למאמן הנוכחי, שהצליח לדרדר את הקבוצה לתהומות נוראיים. שימו לב למאזן: 58:23 (עם אופציה להפסד נוסף ביום רביעי הקרוב), 49:33, 59:23 ו-49:33 בארבע שנות כהונתו כנשיא הקבוצה. כמאמן הניקס הוא מחזיק במאזן כולל של 107:56. בשבילו הם שומרים קריאות גנאי קולניות במיוחד, המגיעות וודאי גם לאוזניו המבוגרות של נשיא הקבוצה החדש, דוני וולש.
יותר גרוע כבר לא יהיה
וולש, שחתם עם הניקס בשבוע שעבר על חוזה של 15 מיליון לשלוש שנים, מתכוון לעשות ניקיון יסודי, החל מהמאמן וכלה בשחקנים. הוא שואף לעשות מה שביכולתו כדי לפנות מספיק מקום עבור שחקנים כמו לברון ג'יימס, דווין וויד או כריס פול, שיהפכו לשחקנים חופשיים ב-2010. "אני חושב שבעוד שלוש שנים נהיה גמישים יותר מבחינת המשכורות, וזה דבר שאנחנו חייבים לשמור עליו. בינתיים אנחנו צריכים למצוא דרך להפוך את הקבוצה הנוכחית לתחרותית יותר", אמר וולש.
סך כל המשכרות בקבוצה יעמוד ב-2008/09 על 91 מליון דולר, מתוכם יירדו עד סוף העונה 21.9 השייכים לשנה האחרונה בחוזה של סטפון מרבורי. וולש יעדיף לתת למרבורי לסיים את החוזה, אך ייתכן שמערכת היחסים בין מרבורי והמועדון נהרסה ללא תקנה לאחר העונה האחרונה. בנוסף ישים לעצמו וולש מטרה לנסות ולהיפטר מהחוזה השמן של זק רנדולף, 48 מיליון לשלוש שנים, משימה כמעט בלתי אפשרית.
יהיה מה שיהיה, דוני וולש מביא עמן משב רוח מרענן של כנות והגינות, שתי תכונות שחסרו לארגון בשנים האחרונות, והבטחה (זהירה) לעתיד טוב יותר, בעיקר בגלל שיותר גרוע פשוט לא יכול להיות. הדבר הראשון שיעשה, וודאי, יהיה להיפטר מתומאס, לפחות בתפקיד המאמן. תומאס, שקיבל הארכת חוזה בשנה שעברה, יישאר אולי בתפקיד כלשהו באירגון כדי שדולאן לא ירגיש אידיוט לגמרי, אבל לפחות לא תהיה לו יותר השפעה על עתיד הקבוצה, וחשוב מכך, אף אחד לא יצטרך לראות את החיוך המאולץ שלו על מסך הטלויזיה המקומית בעתיד הקרוב.
אבל תומאס בשלו, בהדחקות ובאופטימיות לא ממש זהירה. "המטרה של הניקס היא לזכות באליפות ואני בהחלט מתכוון להיות חלק מהתהליך... מה שדוני ירצה ממני - אעשה. כרגע הוא עושה הערכה מחודשת של הארגון, סוג האנשים שיש בארגון, גם במשרדים למעלה, ואני אדע מה קורה איתי כשהוא יגיד לי".
עבור תומאס היתה החוויה בניו יורק חיובית. זה לפחות מה שהוא מספר לקבוצת העיתונאים שליוותה אותו במשך ארבע וחצי השנים האחרונות. "למדתי על עצמי שאני יכול להצליח, שאני בסדר. היה לי מזל וחוסר מזל בחיים. חייתי בלי אוכל ומשם עברתי למקרר מלא אוכל. לא יצא לי להיות בתחתית בעולם הספורט עד עכשיו. בדרך כלל נהניתי מלהיות בצמרת, אבל גיליתי על עצמי שהתגברתי על המכשולים ואני חושב שאני יכול לומר זאת גם על השחקנים. אתה לומד להיות קשוח וזה עושה אותך יותר טוב. לא אהבתי את זה, אבל שרדתי, וזה אומר הרבה".
רק בעולם של תומאס אפשר לסיים את העונה בנימה אופטימית. בשביל האוהדים, וגם בשביל השחקנים, ליל אמש שם קץ לכמה שנים של יאוש. ומה צופן העתיד? יותר גרוע לא יכול להיות, כבר אמרנו?