איבדו את הלגיטימציה

בכל פעם שהוצמד מיקרופון לפיו של ארקדי גאידמק לאחר אירוע זה או אחר שבו היו מעורבים אוהדי בית"ר ירושלים, הייתה לו אסטרטגיה קבועה. תחילה היה אומר כי ההתנהגות לא לרוחו ושיש למצות את הדין עם הפורעים, בהמשך היה מוסיף איום מרומז או גלוי על כך שהוא יעזוב את הקבוצה ואז עובר למתקפה חזיתית כנגד האשמים מספר 1 במצב – אבי לוזון ואנשי ההתאחדות לכדורגל. כך היה לאחר הפריצה לדשא בטדי בשנה שעברה, כך לאחר קריאות הבוז ליצחק רבין וכך לאחר בקבוק התבערה במשרדי ההתאחדות לכדורגל.

"אלה אוהדים טיפשים", פתח הפעם גאידמק את נאום התוכחה התורן, שמילה אחת בולטת הייתה חסרה בו - המילה "אבל". בכל דבריו לא היה הפעם ספין אחד. לא "לוזון אשם", לא "המשטרה אשמה", לא "הקומץ טיפש". לפי גאידמק, "אלה אוהדים טיפשים". שלוש מילים שמקבלות משמעות חזקה במיוחד כשהן מגיעות מפיו של האיש שהאוהדים האלה סללו את דרכו למרכז הבמה הישראלית בשנתיים וחצי האחרונות. גאידמק, למרות הניכור שהוא משדר, למד לאהוב את בית"ר ירושלים בתקופה הזו. למד להכיר את האופי של הקבוצה, למד גם לפנות את הבמה כשצריך. עד כמה שהאיש הזה משדר חוסר אמינות לעתים, הפעם ניתן היה להאמין שהוא באמת מאוכזב. בפעם הראשונה, אולי, הוא הבין עם מי באמת יש לו עסק. לא חבורת ברברים, לא פורעי חוק, אלא אנשים טיפשים, סתם טיפשים. ואחרי זה עוד אומרים שאם אין שכל, אין דאגות.

שלוש דקות הפרידו בין אוהדי בית"ר ירושלים לבין כניסה לגיטימית לדשא. לו היו מחכים שלוש דקות, דוד אמסלם לא היה מפציר בהם לצאת החוצה, יואב זיו היה דומע מאושר ולא מבאסה נוראית וקאלה לא היה הולך לשים על עצמו אפודה חלופית, אלא נשאר וחוגג כשרק תחתונים לגופו. שלוש דקות, והם לא יכלו להתאפק.

האמת היא שאוהדי בית"ר הם לא הראשונים להיכנס למגרש לפני שריקת הסיום. במשך עשרות שנים עשו זאת לא מעט אוהדים, כשהמקרה הזכור ביותר הוא זה שמ-1995, כשאוהדי מכבי תל אביב פרצו לדשא בבאר שבע בדקה ה-80, פונו וחזרו למגרש שלוש דקות לפני הסיום. אז אושרה התוצאה הסופית, 0:1. הפעם, עם אותה תוצאה ובנסיבות דומות, הודיע אלון יפת כי ידווח שהמשחק לא הגיע לסיומו, כשהסיבה העיקרית היא שהוא באמת לא הגיע לסיומו. אבל מעבר לכך, חשוב לזכור שמדובר במשחק עם השלכות לא רק על הצמרת אלא בעיקר על התחתית, ויפת לא יכול היה להרשות לעצמו לא לתת לקבוצה שצריכה את הנקודות הזדמנות ראויה לקבל אותן. סיבה נוספת ומשמעותית יותר היא שאין שום סיבה לתת לאוהדים שלא הפיקו לקחים בתוך זמן קצר כל כך פרס שלא מגיע להם.

אם בשנה האחרונה היו לאוהדי בית"ר ירושלים סיבות ענייניות שתומכות בהם, הם האחראים לכך שבלילה הזה הם הופשטו, אולי לראשונה בתולדותיהם, מכל הגנה. גאידמק לא יצא נגד ההתאחדות, הדובר עודד זרגרי גינה אותם, אלי ארזי נותר חסר מילים ואיציק קורנפיין מלמל משהו על כך שהרצליה הייתה צריכה לחזור לשחק. עכשיו זה כבר לא לוזון הנקמן, השוטרים החוליגנים או התקשורת העוינת, עכשיו זה הם נגד עצמם. וכשאתה נלחם נגד עצמך, לא משנה מה יקרה – תמיד תפסיד. סביר להניח שבימים הקרובים יתעשתו אנשי ההנהלה ויישרו קו על מנת להימנע מהפסד טכני, אבל הנזק כבר נגרם, ולפחות מבחינה תדמיתית הוא הפעם בלתי הפיך. שלא כמו במקרה קריאות הבוז לרבין, למשל, אין הפעם בעד, יש רק נגד.

על אריאל שיימן אפשר להגיד הכל, אבל לא שהוא טיפש. ברגע ששיימן ראה את אוהדי בית"ר ירושלים פורצים לדשא הוא נתן גז, תרתי משמע, וברח מטדי. השחקנים שלו נשארו בתחומי האצטדיון, אבל גם להם היה ברור שלשחק הם לא עולים יותר בערב המוטרף הזה.

גם קורנפיין, איש נבון, יודע שהטענה שלו היא לא יותר ממשענת קנה רצוץ. המנכ"ל, שבשנה שעברה ראה את הפורצים לדשא מקו שערו, מבין שהדבר היחיד שעוד אפשר לעשות הוא לעבור למתקפה חלושה על הרצליה. קורנפיין ואנשי בית"ר יודעים שאת הבור הזה כרו האוהדים שלהם בלבד, והם יודעים שמזה כבר יהיה קשה מאוד לצאת. הטיעון היחיד שעליו יכול היה קורנפיין להישען הוא שלו התוצאה הייתה אחרת, הרצליה הייתה חוזרת לשחק והטיעון הזה קלוש מכמה סיבות. הראשונה היא שלו הייתה התוצאה אחרת, לא הייתה, סביר להניח, פריצה למגרש. השנייה היא שלו הייתה התוצאה אחרת וכן היו נכנסים אוהדים למגרש, זה היה נגמר במכות רצח. והשלישית היא שסביר להניח שבהרצליה לא היו חוזרים לשחק ביודעם שהמוני אנשים מחכים על כר הדשא. ונניח לרגע שההרצליאנים, באצילות נפש, היו שבים למגרש כשטבעת אדם ענקית מקיפה אותם. בדקה ה-90 פוסק אלון יפת על כדור קרן, חיים מלכה, שנגח בכל מיני דברים במשחק הזה, דוחק עם הראש פנימה. 1:1. מישהו בכלל מעז להעלות על דעתו איך מתפתח תסריט כזה?

אז אולי לשיימן יש אינטרס לקבל ניצחון טכני, אולי הוא לא התכוון לקחת החלטה כל כך מושכלת, אבל זה מה שיצא, וזה היה הדבר הנכון לעשות. מכאן, הכל בידיים של בית הדין. מה יעשו הדיינים? קטונו, אבל חשוב לזכור שאם הרצליה יוצאת עם שלוש נקודות מהמשחק הזה, יותר מחצי ליגה תיכנס להיסטריה. מצד שני, אין שום סיבה שהיא לא תקבל את הנקודות האלה על פי תקדימים מהעבר ועל פי השכל הישר. הפעם אף אחד לא יוכל להתלונן על בית הדין של ההתאחדות ואיש לא יוכל להגיד שהתובע הרס את חגיגות האליפות. הלך הקייס.