פינת רואים 5/5 יוצאת היום (חמישי) לחופשת קיץ ומפנה מקום לימי הפלייאוף העליזים המתרגשים ובאים עלינו. רגע לפני שהחגיגה הגדולה באמת מתחילה, החלטתי לפנק בגרסה מורחבת של הפינה. אם תרצו, רואים 5/6. וזה רק סמלי, כיוון שסיום העונה הזו מלווה בכל כך הרבה עניין אשר רק מדגיש כמה שהשנה הזו הייתה ענקית ונפלאה. נותר רק לקוות שהפלייאוף לא יהיה שונה.
החמישייה הטובה (פלוס אחד)
1. שלווה בים המלח. בתוך הקלחת הרותחת של המערב, יוטה היא בזמן האחרון אי של שלווה. עם רצף של ארבעה ניצחונות ובסך הכל שמונה מעשרת האחרונים, יוטה נראית מוכנה לפלייאוף, מבחינת הכושר הנוכחי וגם מבחינת הרכב השחקנים. התוספת של קייל קורבר נתנה לג'אז בדיוק את מה שהיה חסר להם, והוא עוזר להם לפתוח (יחד עם מהמט אוקור אשר מתחמם בדיוק בזמן) את ההגנות מבחוץ ולספק לקבוצה את היד האמינה מבחוץ. יוטה קלעה 37 מ- 63 הזריקות שלה משלוש עד הניצחון הנאה בניו אורלינס, וקורבר עצמו אחראי לשבע מהן (מתוך שמונה ניסיונות). זה טוב לדרון וויליאמס (13.4 אסיסטים למשחק בתשעת האחרונים), זה טוב ליוטה ואני לא חושב שיהיה מי שישמח לקבל את הג'אז בפלייאוף הקרוב.
2. קרובים לנחלה. ניו אורלינס מגיעה אל הנחלה רק עכשיו, אחרי עונה שלמה של הצלחות וניצחונות. הקבוצה הצנועה עדיין מוכרת הכי פחות בליגה ועדיין לא מקבלת הכרה של קבוצה גדולה, ממוצע הצופים שלה הוא השני הכי גרוע בליגה (12,645 צופים למשחק לעומת 14,735 ממוצע בליגה), כרטיס כניסה למשחק עולה בממוצע 38 דולר בלבד (לעומת 102 למשחק של הלייקרס ו-71 למשחק של הניקס) ועלות שכר של כ- 66 מיליון דולר בלבד, מהנמוכים בליגה. אבל הצרעות קרובות קרובות להבטיח את יתרון הביתיות במערב, ועושות זאת בזכות סגל מלא כישרון ובעיקר חסר באגו ומלחמות כוח. שימו לב לכריס פול, אשר שולט במשחקים באופן מושלם עם 13.2 אסיסטים בתשעת המשחקים האחרונים, ולטייסון צ'נדלר, אשר שיתוף הפעולה עם פול מביא אצלו לפריחה התקפית בתפוקה - 13.5 נקודות בתשעת האחרונים, כולל נפילה אחת מול יוטה. נכון להיום הצמד פול את צ'נדלר יושב על 107 אלי-הופ'ס משותפים, רחוקים מאד מן הצמד הבא בתור (הידו טורקוגלו ודוויט האוורד) אשר רשמו 32 כאלו. אין לי מושג איך זה ייגמר בפלייאוף, אבל העונה הסדירה של הצרעות הייתה פשוט קסומה.
3. ניהול נכון. כאשר דטרויט ניצחה את מינסוטה באחד באפריל, היא עשתה זאת תוך כשהיא נותנת לשחקנים הגדולים שלה לנוח. זה הגיוני, כאשר משחקים מול מינסוטה והפלייאוף קרוב, אבל שימו לב לשחקנים שניצחו את המשחק עבור הפיסטונס - רודני סטאקי (בחירת דראפט 15 ב-2007), אהרון אפללו (27 ב-2007), אמיר ג'ונסון (56 ב-2005), ג'ייסון מקסייל (26 ב-2005) וטיישון פרינס (23 ב-2002). במינסוטה שיחקו שתי בחירות 7 (קורי ברואר ורנדי פוי), בחירה 15 אחת, על סף הסופרסטאר (אל ג'פרסון) ובחירה 14 (רשארד מקנטס). אז מה מוכיח כאן ג'ו דומארס? אולי כלום, ואולי שאפשר גם לבנות קבוצה עמוקה גם בלי בחירות גבוהות מדי בדראפט.
4. טיפול עשרת אלפים. במהפך הגדול האחרון של קבוצה בליגה, טים דאנקן אחד עזר לסאן אנטוניו לעבור מ- 20 ניצחונות עלובים בעונת 1996/97 ל- 56 בעונה הבאה אחריה. השיא הזה נשבר השבוע אחרי שבוסטון עברה מ- 24 ניצחונות בעונה שעברה ל- 61 העונה, ועוד נותרו לה כארבעה משחקים להגדיל ולבצר עוד את הישג השיא הזה. קווין גארנט וריי אלן הביאו איתם לבוסטון השנה - מעבר ליכולת ולכישרון - רעב שלא היה בקבוצה הזו בוודאי לא בעשור האחרון. וכשגם הצוות המסייע מקצה הספסל משחק כאחוז דיבוק, כמו בניצחון בשארלוט השבוע ב- 23 נקודות הפרש, ללא שלושת הגדולים של הקבוצה, אפשר לסכם את העונה הסדירה של הסלטיקס כהצלחה ענקית בקנה מידה היסטורי.
5. יש חיים בשוליים. בשולי המאבקים הגדולים במערב מסתמן גם קרב נאה אחד במזרח, על המקום האחרון בפלייאוף והזכות לראות מטאטא תוצרת בוסטון מקרוב. ובכל זאת, בתקופה בה מדברים לא מעט על "טאנקינג" ומאמצים של קבוצות להפסיד, יפה לראות שתי קבוצות כמו אטלנטה ואינדיאנה אשר נלחמות בשיניים ומנסות להיכנס לפלייאוף, ומתייחסות להישג הספורטיבי הזה בכבוד הנדרש ממי שמוכר כרטיסים לאוהדים שמשקיעים במשחקים האלו את מיטב כספם וזמנם. אטלנטה ואינדיאנה ניצחו 14 מ-20 המשחקים האחרונים שלהן, ואחרי הניצחון של הפייסרס על ההוקס לפני יומיים רק שני משחקים מפרידים בין הקבוצות, כשיש עוד ארבעה משחקים בקופה.
6. על האש. בפינת על האש הפעם שני שחקנים אשר עשו קפיצת מדרגה בשלב המסיים של העונה, אם כי הסיבות לכך הן שונות. לאמאר אודום נהנה מאוד מאז הטרייד על גאסול, אשר הסיר ממנו את לחץ האחריות ההתקפית, ובשבועות האחרונים פשוט מדהים את היריבים, את האוהדים, את הצוות הניהולי ולדעתי אפילו את עצמו. למעט תצוגת נפל לא ברורה מול ממפיס, אודום נראה כמעט נעול על דאבל דאבל לכל אורך חודש מרץ, כולל שני משחקי בק-טו-בק בלתי נשכחים מול גולדן סטייט, בהם רשם ביחד 42 נקודות, 43 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 4 חטיפות ו- 9 חסימות.
קווין דוראנט, מצדו, משחק נפלא לאחרונה וסביר להניח שהוא פשוט נהנה מהורדת הלחץ ההגנתי עליו, במשחקים המשוחררים מאוד של סיאטל מול כל קבוצה אחרת בליגה. מה שלא פחות מעניין כאן, וכנראה גם יותר חשוב, היא העובדה שלאחרונה חל, במקביל לשיפור אצל דוראנט, גם שיפור משמעותי במשחקו של ג'ף גרין, ובמשחקים האחרונים השניים מצליחים לקלוע נקודות ולרשום משחקים אישיים מוצלחים זה לצד זה, דבר שלא קרה עד עתה לכל אורך העונה. אולי זהו הסימן הראשון לשיתוף הפעולה שעליו בנו ובונים בסיאטל את העתיד.
החמישייה הרעה
1. לא לומדים. כאשר בפורטלנד שמעו לפני תחילת העונה הנוכחית שגרג אודן נפצע ולא ישחק ולו משחק אחד בעונה כולה, הם לא התייאשו, נתנו לבחירה הראשונה שלהם גיבוי מלא ויצאו לתקופת שיקום מלאת תקווה וציפייה לעתיד טוב יותר. אבל אף אחד לא ציפה לראות את הפרוספקט הצעיר משחק במשחק חובבים בשבוע שעבר, ומסכן באופן לא אחראי את ההשקעה הגדולה בו ואולי את עתידו המקצועי, כמו גם את עתידה של הבלייזרס. מיד נזכרתי בווילי "זה מאד חכם לשחק בשכונה יום לפני חתימה על חוזה" גרין, שכמעט הפסיד את התחתונים בגלל פציעה קשה במשחק שכונתי. אפשר להבין ואפילו לסמפט את העובדה שלחבר'ה הצעירים האלו יש תשוקה בריאה למשחק והם רוצים לשחק אותו כמה שיותר, אבל אפשר לצפות מן הבחירה הראשונה בדראפט, כבר עכשיו, לקצת יותר בגרות וריסון עצמי.
2. X- FILES. שעון העצר באטלנטה החל כנראה לפעול, באורח פלא, מעט לפני שטי-ג'יי פורד יצר מגע עם הכדור האחרון במשחק בשבוע שעבר בין ההוקס והראפטורס. כתוצאה מכך סל ניצחון חוקי של פורד נפסל ואטלנטה נשארה עם ניצחון קריטי במאבקי הפלייאוף. האירוע הזה, מקרי ככל שיהיה, מצטרף למשחק אחר בין אותן אטלנטה וטורונטו, בשנה שעברה, כאשר במהלך הרבע הרביעי נפסל סל חוקי למהדרין ומכריע של... ניחשתם נכון, טי-ג'יי פורד, בגלל בעיית מזכירות. הוסיפו לזה את המיני שערורייה שהובילה לחידוש המשחק בין אטלנטה למיאמי ל- 52 שניות השנה, ותקבלו רצף של טעויות ובעיות הנעוצות במזכירות של אטלנטה. רגע לפני שמישהו יאשים כאן את ההוקס בכוונות זדון, כדאי שהליגה תיכנס לעניין ותבדוק מה קורה שם.
3. פחד גבהים? דווקא כאשר נראה היה שדנבר סידרה את הראש ויצאה לרצף מרשים של ניצחונות, במסע הארוך אל הארץ המובטחת של הפלייאוף, ואחרי ארבעה משחקים גדולים בששה ימים מול דאלאס, גולדן סטייט ופעמיים פיניקס (שלושה ניצחונות והפסד אחד לפיניקס), באים הנאגטס אל המשחקים הקלים, אותם באמת חייבים לנצח, ודווקא בהם בועטים בדלי. להפסיד בבית לסקרמנטו, המשחקת אפילו ללא רון ארטסט ובראד מילר, ואז לצאת ולהפסיד יום אחר כך לנמושות מסיאטל, זה ללא ספק מעורר סימן שאלה גדול סביב החוסן המנטלי של שחקני דנבר וסביב רצינות הגישה שלפיה לא משנה כמה היריבה קולעת, העיקר שאני אקלע נקודה יותר. יהיה מעניין לראות באיזה מצב מנטלי ובאיזו רמת ביטחון יבואו השולפים מדנבר אל מלחמת העולם הצפויה במשחק בגולדן סטייט הלילה.
4. שחיקה. רגע לפני סוף העונה הסדירה, אשר מסמנת את התגברות הלחץ והאינטנסיביות של המשחקים עבור הקבוצות הגדולות, נראה שקליבלנד דווקא דועכת וגוררת רגליים בדרך אל הפלייאוף. עם ששה הפסדים ב-11 המשחקים האחרונים פני הקאבס כפני הגב של לברון ג'יימס, אשר דואב לו מערב לערב, תוצאה של 40.5 דקות למשחק בעונה עמוסה וקשה, כשהוא תמיד במרכז העניינים. אם לברון לא ינוח ויגיע אל הפלייאוף כשאינו בריא, הקונטנדרית של העונה שעברה עוד עלולה להיתקל בהפתעה מאוד לא נעימה כבר בסיבוב הראשון. אולי כדאי למייק בראון להרים טלפון לדירק נוביצקי, אם הוא מחפש ייעוץ ומתלבט אם לתת לג'יימס לנוח מעט לפני המלחמה החשובה באמת שעוד לפניו.
5. כריס קרוס. פינת כריס קרוס יוצאת לחופשת קיץ ארוכה יחד עם הליגה הסדירה והקבוצות שכבר חושבות על הים, אבל לא לפני עוד גיחת הפצצה אחת קצרה. והפעם תענוג גדול הוא לארח כאן את לארי יוז, האיש והמבט האווילי, האיש שקבוצות רבות עליו, כלומר, כדי לוותר עליו. ב- 28 למרץ, מול אטלנטה, הפגיז יוז 5 נקודות ב- 25 אחוזים מהשדה, והוסיף להם איבוד אחד (ללא ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות או חסימות). רק יום אחד לאחר מכן הראה לארי את פניו האחרים עם 19 נקודות ב- 54 אחוזים ותוך משחק פעיל למדי. באחד באפריל כבר חזר היוז לצחוק על אוהדי הבולס עם 2 נקודות באפס אחוזים שלמים ומכוערים מהשדה, אבל יומיים לאחר מכן, מול קליבלנד, קלע האגזמפלר 25 ב- 65 אחוזים יפים, ועם 8 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. אכן, כמו מזג האוויר, גם לארי יוז השתגע, יום עסל יום בסל. ואולי בעצם רק המשחקים הטובים אצלו מפתיעים.
ולסיום, מילת תודה אישית לערוצי הספורט בישראל, אשר פינקו אותנו כל העונה בשידורים חיים משובחים ואיכותיים למכביר. מזל שיש מי שדואג לנו. תודה.