קבוצה בורחת מבשורה

אדם מעט כבד הקומוניסט, מגיב לאט לשינויים, להצעות ייעול. כל החיים אוהד הפועל תל אביב, יום אחד הוא קם בבוקר ואומרים לו אוסישקין. למה? הוא שואל, "כי הקבוצה נגזלה על ידי רשע מרושע והגיע הזמן שהאוהדים יקבלו בעלות". אוקיי, נשמע טוב. תבוא לראות? תקנה מניות? תנו לבדוק את העניין, אומר האוהד המנומנם וחומק לתוך מדור הספורט. עוד לא עיכל את הפרישה של שמעון אמסלם ממשחק פעיל וכבר מנחיתים עליו קבוצה בבעלות אוהדים. לאן כולם ממהרים כאן כל הזמן. תנוחו קצת.

אבל האמת היא שאי אפשר להתחמק מזה. בפסח הזה, חייב אדם לשאול את עצמו מה הוא עושה עם המיזם הזה שנקרא הפועל אוסישקין (או קטמון לצורך העניין). והקומוניסט בדק ובדק, קרא וקרא. כתבות, בלוגים, טוקבקים מתלהבים ולמען האמת לא מצא ולו פגם אחד של ממש במבצע הרואי זה. מישהו כאן נחוש לשנות את העולם ולי אישית יש סימפטיה לאנשים שרוצים לשנות את העולם, גם אם בסוף זה תמיד נגמר בפרסומת לאורנג'. ובכל זאת, ברשותכם, בעלי המניות, חברי דירקטוריון יקרים, תהיה קטנה שהייתי רוצה להעלות באסיפה הקרובה.

זו היומרה המוגזמת שמטרידה אותי. הניסיון לשווק לציבור חבילת שי שכוללת גם ערכיות וגם הישגיות. החטא הקדמון הוא חטא ההכחשה. מתעללים במכבי שערי תקווה ואס"ח ישראל כאילו אין פדרמן וגאידמק בעולם. מפנטזים על מודל ברצלונה למרות שזו כולה תל אביב הקטנה. שם הרחק מעבר לים, מוכרים מרצ'נדייז וזכויות שידור ומינויים בעשרות אלפים. כמה כסף אפשר לעשות מחולצות של רמי דואני? סלחו לי על הציניות, אמיגוס, אבל כדאי לזכור: הסוציאליזם המופתי של בארסה מגובה על ידי תשתית קפיטליסטית להפליא שמאפשרת לו חיים באוויר הדליל של הפסגה הספורטיבית.

קטמון בצמרת ליגה א'. אוסישקין כבר עלתה לליגה א'. שמחה גדולה. אבל באופן פרדוקסאלי, ככל שהמיזם הזה ילך ויצליח, ילך ויתקרב למגרש של הגדולים, כך הוא יקרב את יומו האחרון במתכונתו הנוכחית. אלא אם כן ישנה ייעוד ויעבור לפאזה צנועה יותר שהולמת את מידותיו. מקומן הטבעי של קטמון ואוסישקין הוא במה שנקרא חיי קהילה. כמה מטרים מהמתנ"ס, קצת לפני המכולת, שמאלה מהגינה הציבורית.

וחיי שכונה זה אחלה, ואם יקומו עוד עשרות קטמונים שכאלה יהיה הכי אחלה, אבל מי שרוצה להמשיך וליהנות כאוהד מהחוויה של ספורט הישגי צריך לקבל בהבנה את השרירותיות הקפיטליסטית שמניעה אותו. יש בזה משהו כואב וריקני, אבל תקשיבו למה שהחבר הוותיק גיל, מאסכולת הקומוניזם הפרגמאטי רוצה לומר לכם: יש גם קסם בניכור. בהפרדה בין החיים "שלי", לחיים של הקבוצה. בהפרדה בין שתי הבנות האהובות שלי, לחיים של איזה גוף אמורפי שמנוהל לו כדרך הטבע מבלי שאדרש להתערב בעינינו ולבדוק כל חצי שעה אם הוא עדיין נושם. מדי פעם הגוף המוזר הזה מנצח אפילו את בית"ר, ואז זה ממש נחמד. כשהוא מובס, אני פשוט מכבה את הטלוויזיה, הולך לישון ושוכח מקיומו לכמה שעות. תנסו את זה מדי פעם, זה עובד מצוין.

וכעת לפינתנו הצנועה

"אתם שם בתקשורת ובמיוחד אתה הקומוניסט, התעללתם באלי גוטמן ואף קראתם לפטרו. אחרי הניצחון הסוחף מול בית"ר, לא הגיע הזמן להתנצל, עיתונאי קטן?". (סשה, אוהד ספרטק מוסקבה, אבל מתעניין גם בכדורגל ישראלי)

השאלה במקום ידידי, סשה, אך התשובה ברורה: נהפוך הוא! המשחק הנאה למדי שהפגינו האדומים, תחת שרביטו של מאמן קשוב לביקורת, הוא הוכחה לכוחה המעצב של התקשורת ולא פזיזותה. כי הרי מזה מספר שבועות הפעלנו לחץ רצוף על גוטמן לשחרר מעט את הקבוצה, לאמץ גישה התקפית ומהנה יותר והנה, הפלא ופלא: 4:4:2! הפועל! ושלישייה מכריעה לרשת של האויב המר והמרושע! ואיזה גול של טלקיסקי! וארבעה שחקנים מסוככים על הכדור ליד דגל קרן בדקה ה-93 במטרה למשוך זמן, למרות שהניצחון הובטח! היה זה ערב מענג, שופע רגעים מרגשים אותם ננצור בליבנו עוד תקופה ארוכה. עם כל הצניעות, אנחנו כאן בתקשורת, תרמנו לא מעט להיווצרותו.