פול גז ל-MVP

המירוץ לתואר ה-MVP, השחקן היעיל ביותר ב-NBA, היה מרתק במיוחד השנה. כמו באחד מימי הטיפוס הקשים בטור דה פראנס, הייתה חבורת צמרת שפתחה פער ולאט לאט התדלדלה עד שנשארו בה שלושה מועמדים בלבד - לברון ג'יימס, כריס פול וקובי בריאנט. שלושתם ראויים, זו אחת השלישיות היותר ראויות שאני זוכר, וכמעט בכל שנה אחרת בעשור האחרון כל אחד מהשלושה היה זוכה בתואר. למען הפרופורציות, כאשר ביל סימונס מהאתר של ESPN ניסה למצוא שלושה שחקנים ששיחקו כל כך טוב באותה עונה הוא חזר עד למג'יק ג'ונסון, לארי בירד ומייקל ג'ורדן בסוף שנות השמונים. כן, עד כדי כך.

אבל בשבועות האחרונים גם בתוך השלושה היה פיצול, לברון לא הצליח לעמוד בקצב. נשארנו עם שניים ועכשיו צריך להכריע בינהם. כבר תקופה ארוכה שאני מתייסר עם ההחלטה הזאת, רק בשבועיים האחרונים החלפתי דעה כ-30 פעם. גם את האפשרות לתת את התואר לשניהם ביחד שקלתי, אבל בסוף החלטתי להחליט. הבחירה שלי נכונה לרגע זה בלבד, הקרב כל כך צמוד שהשבוע האחרון של העונה יכול לשנות את התמונה, בעיקר כשהשניים עוד ייפגשו ביום שישי. בכל מקרה, גם הבחירה ההפוכה הגיונית לחלוטין, וגם הבחירה בשניהם ביחד.

רגע לפני שלושת הגדולים, עוד כמה מועמדים שנשרו בדרך וראויים לציון. מאנו ג'ינובילי נתן עונה גדולה, ברובה מהספסל של הספרס, ולפחות חצי עונה היה מועמד לגיטימי לחלוטין. דווייט הווארד פתח את העונה נהדר וגם הוא היה חזק בתמונה לפחות שליש עונה. טרייסי מקגריידי קפץ לביקור ברשימת המועמדים במהלך הרצף של יוסטון. סטיב נאש ודירק נוביצקי, שני הזוכים הקודמים, עדיין שחקנים נהדרים גם אם הם בעונות פחות טובות. והמועמד המרכזי שנותר מחוץ לשלישייה הוא כמובן קווין גארנט, השחקן הטוב והחשוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר בעונה הרגילה, שיצר מהפכה אמיתית בבוסטון.

ועכשיו - שלושת הגדולים.

מבחינת מספרים נטו, העונה של לברון הייתה המרשימה ביותר ואחת המרשימות בשני העשורים האחרונים. 30.2 נקודות ב-48.1 אחוזים מהשדה, 7.9 ריבאונדים, 7.3 אסיסטים, 1.9 חטיפות ו-1.1 גגות. צריך לחזור הרבה אחורה כדי למצוא מספרים כאלה. והמספרים הם ממש לא הכל - קינג ג'יימס השתלט על משחקים צמודים באופן שלא ראינו ממנו עד העונה, שיפר מאוד את ההגנה בעיקר בתחום העזרה והעלה לגבהים חדשים של וודאות את התחושה שהוא תיכף משתלט על ה-NBA באופן ג'ורדני.

לאחר שבשנה שעברה הוא לקח את קליבלנד לגמר על הגב שלו, כולל הצגה ענקית מול דטרויט, השנה הוא סחב את הקבוצה על הגב מהרגע הראשון ושיחק באינטנסיביות מהג'אמפ הראשון של העונה. לברון הוא קליבלנד וקליבלנד היא לברון, בכך חוזקו ובכך גם חולשתו. מצד אחד הוא מקבל את הקרדיט על כך שסחב את הקאבס למקום הרביעי במזרח כשבלעדיו הם פשוט לא שווים כלום. הוא החמיץ שישה משחקים השנה, ובכל השישה קליבלנד הפסידה והתקשתה לקלוע סל.

מצד שני, להוביל שחקנים גרועים להצלחה יחסית זה סיפור אחד, ולהוביל קבוצה גדולה באמת לצמרת הגבוהה זה סיפור אחר. לא במקרה חלפה רבע מאה מאז נבחר ל-MVP שחקן שהקבוצה שלו לא הגיעה ל-50 נצחונות (אז זה היה מוזס מאלון). כרגע קליבלנד בקצב של 45 נצחונות, וגם אם מורידים את המשחקים שלברון פיספס הקצב הוא של פחות מ-50. לאחר שגם טרייד של חצי קבוצה לא עזר, אי אפשר להימנע מהתהייה עד כמה לברון עושה את השחקנים סביבו לטובים יותר. כאשר גם רול פליירס אפקטיביים כמו דלונטה ווסט, וולי שצ'רביאק, בן וואלאס וג'ו סמית' מתקשים לשחזר תקופות טובות יותר ולא עוזרים לקאבס, לנצח סימני השאלה מתחילים להבהב.

למרות זאת, לברון לא היה רחוק מלהיות הראשון מאז מוזס שזוכה בתואר בקבוצה בינונית. אצלי ברשימות הוא הוביל במשך רוב העונה. שתי סיבות משאירות אותו במקום השלישי: הראשונה היא שהמטאפורה קמה על יוצריה ובשבועות האחרונים הגב של לברון לא סוחב באופן מילולי. עם בעיות הגב של המלך הקאבס הפסידו שמונה מה-13 האחרונים ונראים רע מאוד בחלק האחרון של העונה. הסיבה השנייה היא שהשנה יש שניים שמגיע להם יותר.

לעומת לברון, לקובי כבר היו עונות מרשימות יותר מבחינת מספרים. 28.6 הנקודות שלו הן שלוש פחות משנה שעברה וכמעט שבע פחות מלפני שנתיים, וגם בכל שאר הקטגוריות (6.4 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים, 1.9 חטיפות) לא מדובר בשיאים אישיים. הסיפור של קובי העונה היה היכולת שלו להוביל קבוצה.

למי ששכח, העונה הזו החלה עם דיבורים חזקים על טרייד של קובי שלא היה מרוצה מהקבוצה סביבו, אבל ככל שהעונה התקדמה הוא הבין שיש לו על מי לסמוך. אנדרו ביינום הפך בין קיץ לסנטר איכותי והשתפר ממשחק למשחק, ואפילו מרבע לרבע, בקצב מפחיד. ההגעה של דרק פישר והשיפור של שחקני הספסל איפשרו לקובי למצוא עצמו לפתע בקבוצה חזקה. מעט לאחר שביינום נפצע הגיע לקבוצה פאו גאסול בטרייד המפורסם, והופה יש לנו מועמדת לאליפות לחמש השנים הקרובות.

התגובה המיידית היא שהופכת את העונה של קובי לגדולה כל כך. מכוכב ממורמר הוא הפך פתאום, לראשונה בקריירה, למנהיג אמיתי של קבוצה גדולה. הוא עזר לשחקנים סביבו להתפתח, יצר שיתוף פעולה עם כולם, עודד אותם, שידר נינוחות וביטחון, והוביל את הלייקרס לניצחונות אחרי ניצחונות. הטרייד על גאסול הוכיח לקובי שיש לו הנהלה רצינית ונתן לו להרגיש שיש סביבו חומר עם הווה ועתיד שיכול להגיע עד לטבעת, מה שהקפיץ את המוטיבציה שלו לרמות חדשות. מאז הוא משחק עם אצבע פגועה כבר תקופה ארוכה, שומר בטירוף, ופעמים רבות מנטרל את הכוכב של היריבה, ומתעלה כהרגלו במשחקים גדולים. את הלייקרס הוא הוביל לנצחונות גם כשגאסול וביינום ישבו פצועים. והנה, לראשונה מאז העזיבה של שאקיל יש ללייקרס קבוצה גדולה באמת, ולקובי, שלא זכה עד היום בתואר ה-MVP הרבה בגלל התחושה שהוא לא יודע להנהיג קבוצה גדולה, מגיע כל הקרדיט.

אז למה בכל זאת הוא לא זוכה בתואר המפואר והיוקרתי של וואלה! ספורט? כי הלייקרס אמנם סבלו השנה מפציעות, אבל מכל בחינה אחרת מדובר בסיטואציה אידיאלית - קובי נמצא בפרנצ'ייז מפואר שמסוגל לבצע עסקאות כמו זו של גאסול, עם קהל ענק ומתוקשר, עם אחד המאמנים הגדולים בכל הזמנים ועם סגל צעיר שביצע קפיצת מדרגה רצינית. השנה יש לו כמעט כל מה שכוכב יכול לבקש. ומה לעשות, דווקא השנה יש מישהו שעשה קצת יותר עם קצת פחות.

בזמן שקובי זקוק היה לעזרה בפתיחת העונה כדי להפוך למנהיג שהוא היום, פול בנה את המציאות שלו לבד. הוא שדרג את הקריירות של השחקנים סביבו, גרם להם להאמין בו, והכריח עיר שלמה להתאהב בו ובקבוצה שברא מחדש בצלמו. ההורנטס מובילים כרגע את המערב ואם ישמרו על המקום הראשון זו תהיה הפתעה כל כך גדולה, שרק בגלל ההלם עוד לא עיכלנו אותה כמו שצריך. אני חוזר - ניו אורלינס בדרך לקחת את המערב השנה, הקונפרנס התחרותי ביותר אי פעם, והיא עושה את זה מהדיוויז'ן שכולל את שלוש הטקסניות, מה שאומר שלוח המשחקים שלה היה הכי קשה שניתן להעלות על הדעת.

אין סיבה הגיונית לכך פרט ל-CP3, באמת שאין. מדובר בקבוצה ששיחקה בשנתיים האחרונות באוקלהומה סיטי, והשנה החליפה אולם ביתי ועברה לעיר שלא תכננה להתעניין בכדורסל בעתיד הקרוב. הסגל מורכב מחבר'ה משלימים חביבים שעד למפגש עם פול נראו סתמיים/גמורים. הוא המציא את דיוויד ווסט, שיקם את טייסון צ'נדלר והחייה מחדש את פז'ה סטויאקוביץ'. את הקבוצה מאמן ביירון סקוט, שאפילו אחרי שני גמרים לא הצליח לעשות לעצמו שם של מאמן איכותי. כל הסימנים לעוד עונת דשדוש ומאבקי כניסה לפלייאוף היו שם, רק פול חשב אחרת.

הרכז המופלא קולע 21.5 נקודות באחוזים מעולים, מוסר 11.5 אסיסטים עם יחס אסיסטים/איבודים שאין שני לו ברמות האלה, וחוטף 2.7 כדורים למשחק. כבר בעונה השלישית שלו ב-NBA הוא מספק מספרים שייכנסו לספרי ההיסטוריה בתור אחת העונות הגדולות של פוינט גארד בליגה. לכך הוא מוסיף התעלויות במאני טיים ומנהיגות בכל אספקט אפשרי. בנוסף, יש לו חלק בכך שלהורנטס יש את אחת ההגנות הטובות בליגה, למרות שחלקו יחסית קטן ודווקא ההגנה הלא מוערכת דיה של ניו אורלינס מקטינה מעט מהדומיננטיות שלו.

אבל פרט לכך פשוט אי אפשר למצוא סיבה לא לבחור ב-CP3. אם לוקחים בחשבון גורמים חיצוניים כמו השינוי שעבר על קובי והעובדה שהוא עדיין לא זכה בתואר, צריך להתייחס גם למשמעות של פול בשיקום התקווה של ניו אורלינס. באופן סמלי כל כך, פול פועל רחוק מהזרקורים, אבל במקום שהכי זקוק לכוכב אמיתי. גם להם מגיע, והפעם הקייס שלהם מוצדק לחלוטין - למרות הקרב הצמוד כל כך, כריס פול הוא המועמד הראוי ביותר לתואר ה-MVP.