שום ייפול בטוטו

ההפסד של בית"ר ירושלים להפועל תל אביב אמש היה גם סוג של ניצחון עבור טוטו תמוז. לא היתה המחשה טובה יותר לעוול שנעשה לחלוץ הכי מוכשר בישראל, ששוב לא נכנס אפילו כמחליף. זה לא שיקול מקצועי, כי אם שום היה פועל לפי שיקולים מקצועיים, רומולו המדרדר לא היה עולה בהרכב כבר לפני חודש וג'וניור ויזה בחיים לא היה נכנס לפניו. זה גם לא שיקול חינוכי, כי אם שום היה פועל לפי שיקולים חינוכיים חצי מהשחקנים שהתחצפו אליו לא היו משחקים יותר. זאת פשוט סגירת חשבונות, קטנה, פחדנית, אישית, על חשבונו של ילד שאין לו שליחים ביציע העיתונות, על חשבונו של המועדון שמשלם למאמן משכורת כדי שיטפח את הכשרונות.

גם השינויים ששום ניסה לעשות במצב של פיגור להפועל תל אביב הסגירו את השיקולים שלו: פוליטיקה בגרוש. שום שוב הקריב את בית"ר על מזבח עידן טל, שחקן הרכש היקר והאלמוני אותו שלף מבולטון. כדי לפנות לטל את אגף שמאל, שום הזיז את זנדברג ימינה, ניסוי שאף פעם לא הוכיח את עצמו. לא במכבי חיפה ולא בבית"ר. זנדברג הוא שחקן עם מגוון תנועות מצומצם, שהולך לאיבוד בקו ימין. אחר כך שום הזיז את כל מערכי הקבוצה כדי להשאיר את טל הבינוני אמש על הדשא, ואפשר לו לשחק כמגן שמאלי. העונש לא איחר לבוא: חגיגות האליפות ייערכו מול מכבי הרצליה, כיאה לאלופה שהפיקה מעצמה את המינימום הנדרש. רק אלופה מרגשת ראויה לחגוג במגרשה הביתי של יריבתה השנואה, בית"ר של שום היא הכל חוץ מאלופה מרגשת.

אם לשום היו יריבות רציניות יותר ואמיצות כמו מכבי והפועל תל אביב, שהוכיחו בשבועיים האחרונים כי הפחד מבית"ר העונה היה מוגזם מדי, אפשר היה לשער כי הבינוניות הזאת תיחשף בעונות הבאות. אבל כן אפשר להאמין כי היום בו שום ובית"ר ישלמו את מחיר העוול לטוטו תמוז בוא יבוא. כמו שרוני לוי ומכבי חיפה סופגים היום כל שער שמאור בוזגלו לא כבש עבורם העונה, כמו שרונאלדיניו עצר לנצח קריירה של מאמן מוכשר כמו לואיס פרננדז, כך גם ההצלחה העתידית של הילד המפוצץ בכישרון תרדוף את מי שניסה למחוק אותו העונה. מותר לבית"ר לתת יד חופשית למאמן לחנך שחקן, אבל עד גבול מסוים. יש דרך, אבל גם יש מדיניות מעליה. וכשקוראים בעיתון שבית"ר הציעה לנתניה את תמוז תמורת שכטר, שזה בערך כמו להחליף מרצדס בסובארו, מבינים כי המדיניות העיקרית של בית"ר היא לזכות באליפויות.

ג'ובאני רוסו הוא הזר הכי מצליח בתולדות הכדורגל הישראלי. לעד הוא ייזכר כמי שהעלה קבוצה ישראלית ראשונה לליגת האלופות, ושלט בענף המקומי בתחילת המילניום השלישי. רוסו עשה זאת בעיקר בזכות חכמת משחק נדירה ואופי מנצח, אבל גם קצת בזכות חושיו הפוליטיים שעזרו לו להבליט את עצמו בהצלחות ולהיעלם במשברים. רבות דובר על התרומה המקצועית של הזר הקרואטי ב-11 שנותיו בארץ הקודש, זה הזמן לבחון קצת את הכישלונות שלו. בבית"ר ירושלים, במכבי תל אביב והעונה במכבי חיפה, לשלושתן מכנה משותף: רוסו הוא כנראה מנהיג של הצלחות. היכולת שלו לעצור סחף ולהעיר קבוצה כבויה אותה הוא אמור להוביל – להזכירכם, המשימה לשמה הוא חזר למכבי חיפה – מוטלת בספק ברב. פעם אחת זה קרה, מילא. פעם שנייה, ניחא. פעם שלישית, כבר אי אפשר להתעלם. כוכבית קטנה שמכתימה מעט היסטוריה מפוארת.

רוסו, ייאמר לזכותו, תמיד ידע לזוז מקו האש. במכבי תל אביב היה זה אייל ברקוביץ' שהושלך לחזית, במכבי חיפה החיצים הופנו לרוני לוי ויניב קטן. רוסו? הוא כבר התראיין בתחילת העונה, כשהדברים זרמו חלק. על המרחק הלא הגיוני מהכרטיס לאירופה, יענו כבר אחרים במקומי. רוסו, חשוב לציין, הוא עדיין אחד השחקנים הפחות בינוניים במכבי חיפה. עושה את חלקו הצנוע בשקט, אבל לא מעבר לזה. רוסו הובא כדי להשפיע מעבר, כדי להחזיר למועדון קצת מהוינריות שהיתה פעם. זה היה הסכם לא כתוב. רוני לוי לא נלחם עליו בגלל היכולת שלו בשנתיים במכבי תל אביב, ושחר לא בלע את הצפרדע בגלל עונת הגאלקטיקוס. רוסו הגיע בדיוק בשביל שהפסדים מבישים מהסוג שהיא ספגה מול בני יהודה לא יחזרו שנה שנייה ברציפות. בשביל שחבורת אובדי העצות שלובשים מדים ירוקים תראה כמו קבוצה שנקראה פעם מכבי חיפה.

שימו לב לרשימת המאמנים שכבר סגורה לעונה הבאה: אלישע לוי במכבי חיפה, מישל דיין בקרית שמונה, רן בן שמעון במכבי תל אביב. אם העונה הליגה הראשונה הריחה כמו הליגה הלאומית, בעונה הבאה היא גם תיראה כמוה. אם העונה היה לנו ניסוי יחידי כמו גיא לוזון בהפועל תל אביב, בעונה הבאה יהיו לנו יותר משלושה. ליגת העל עוברת חילופי דורות של מאמנים. אין ספק כי רמת הליגה נפגעה לא רק מהירידה באיכות השחקנים, אלא גם מהיעלמותם של נפילים כמו אברהם גרנט ודרור קשטן, שהכתיבו את הקצב בשנים שעוד היה כאן כדורגל. אחר כך קם דור ביניים, שרובו הגדול לא שרד את הנעליים הגדולות וקרס באותה מהירות שהוא עלה. עכשיו תורו של דור חדש לעמוד במשימה שקודמיו כשלו בה. עד שהוא ייקלט ויעלה מחדש את הרמה, ייקח כנראה עוד קצת זמן.

מאמני ליגת העל אוהבים לבכות על חוסר הסבלנות הכללית כלפיהם, על החרב המסתובבת מעל צווארם, ולא מאפשרת להם לפתח סגנון משחק אטרקטיבי. המינויים האחרונים למכבי חיפה ומכבי תל אביב מוכיחים שהדלתות מתחילות להסתובב. פתאום המאמנים של סכנין וקרית שמונה, שתי עולות חדשות בסך הכל, מקבלים הכרה אצל יעקב שחר ואלכס שניידר. נכון, זה בעיקר בגלל שאין מישהו אחר כרגע בשוק, אבל עדיין לא בכל יום המועדונים הגדולים נותנים צ'אנס למאמן לא מוכח מהעולה החדשה. אם אותם מאמנים ינצלו את ההזדמנות שהם מקבלים ויכנסו לחללים החדשים שנפערו, אולי בשנים הבאות ניזכה לראות רמה קצת טובה יותר. בינתיים, אל תצפו לשינויים דרסטיים.

בשבוע שעבר קיימה ההתאחדות לכדורגל את הגרלת רבע גמר גביע המדינה בבר תל אביבי, ויסקי א-גוגו, המוכר היטב לחובבי מדורי הרכילות, בשעת לילה הזויה במיוחד: 22.30. בהתאחדות תירצו את החיבור הבעייתי עם המועדון הסליזי בכך שמדובר בכלל בערב התרמה לחולי סוכרת נעורים, אופנה שהפכה קצת מעיקה בחודשים האחרונים: קבוצות ספורט סוחבות אחריהן גדודים של צלמים ועיתונאים לתעד אירוע צדקה שאמור להתקיים בסתר, דואגות לפאר את שמן במסווה של פעילות חברתית. למחרת אף אחד כבר לא זוכר את אותו ילד במצוקה, רק את זה שהצטלם לידו.

המצב הגיע לכדי סוג של מרוץ אבסורדי, כשכל קבוצה מתחרה בשנייה ונעזרת במצפון של העיתונאים שמכניסים את האייטמים לכלי התקשורת שלהם. בשבוע שעבר היתה זאת בית"ר עליה דווח כי שחקניה תורמים את השי לפסח לנזקקים, תהיו בטוחים שבשאר יריבותיה לצמרת לא נשארו אדישים ועד ליל הסדר תהיה תגובה הולמת באחד האתרים הרשמיים. לאלה שלא מבינים מאיפה הפקפוק הזה הגיע פתאום, רק נאמר כי בדיוק בשביל זה נאמר שצדקה עושים בסתר. בלי ציפייה לתגמול, בלי צורך קרדיט, בלי להשוויץ בצניעות. עד שזה יקרה, תחסכו מאיתנו את הדברים האלה.

"זה השלב בעונה שבו קבוצות מתחילות לחלק נקודות"

גם במצבה הנוכחי, אפשר היה לדמיין במלוא הרצינות עוד מסע היחלצות של בני יהודה מהליגה הלאומית. יש רק בעיה אחת שמפריעה לכך: לבני יהודה אין היום חומר שחקנים שמתאים או מנוסה מספיק במלחמות, כמו שהיה לה פעם. לא בסגנון, לא בגישה ולא באופי. בני יהודה לא נופלת כמעט בשום דבר מרוב הקבוצות שמעליה, חוץ מזה שהחומר האנושי שלה לא יודע להתמודד עם המציאות הקיימת. זאת, פחות או יותר, גם הבעיה המרכזית שתכריע האם יריבתה בשבת תהיה זאת שתרד עימה לליגה הלאומית.

מבין שש האחרונות, לאשדוד יש את הסגל הכי טוב, כולל אפילו כפר סבא, אבל בטח לא הכי מיומן לסרטי המתח האלה. רובם שחקני כדורגל טובים, אבל לא לוחמים. למכבי והפועל תל אביב יש את הקהל הגדול מאחוריהן, להרצליה וכפר סבא וגם קצת ללוזונים יש ניסיון טרי מריחות התחתית, לבני יהודה ואשדוד יש קצת פחות מזה וקצת פחות מזה. אצל אשדוד זה בא לידי ביטוי בעיקר במשחקי החוץ, בהם היא לקחה חצי מהנקודות שהיא אספה בבית, לצד הקהל הביתי שלה. אצל בני יהודה זה יבלוט מחדש ברגע שהמשחקים שלה יפסיקו להיות גארבג' טיים של יורדת בטוחה. מסקנה: למרות כל מה שנאמר עליהן בשבועות האחרונים, אשדוד ובני יהודה הן עדיין המועמדות המובילות לירידה.