הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים

ערב סיום העונה הרגילה דומה שאחד הנושאים שמעסיקים את התקשורת עוד יותר מבכל עונה רגילה הוא המרוץ ל-MVP. תילי תילים של דיונים ופרשנויות נערמים על גבי הרשת, ונראה שהמאבק בין קובי, פול ולברון תופס כבר מספיק קילובייטים כדי להכחיד יער גשם וירטואלי שלם. אני, לעומת זאת, לוזר במהותי. זו אולי הסיבה שהמירוץ לתואר השחקן המשתפר של העונה (ה-MIP) מרתק אותי יותר, כי הוא מעניק את ההכרה הראויה לכל הדאנליבים והטורקוגולים שהצליחו להמציא את עצמם מחדש ולהפיח חיים בקריירה האלמונית שלהם.

אולם לא על אלו אני מעוניין לכתוב כאן היום. אלא דווקא על מי שיכול ואמור היה להיות שם במקומם, אך במקום זאת דעך והעמיד את המשך הקריירה שלו בסימן שאלה אחד גדול. אז ללא השתהות נוספת, קבלו את מצעד האכזבות של עונת 2007/8.

תנאי הפתיחה נסכו תקווה: מעבר מהרוטציה הסבוכה של טורונטו אל המקום המובטח בחמישייה של ההורנטס, לצידו של רכז שיודע לתת את הכדור בדיוק כשצריך, רק שיזרוק לסל. בגיל 29, עם ממוצע קריירה של 12 למשחק, כל מה שנדרש מפיטרסון היה לתת את המספרים הרגילים שלו, אולי טיפה יותר. לא דרישה מוגזמת מקלעי מנוסה בקבוצה שמאפשרת לא מעט מבטים חופשיים אל הסל. אבל בניגוד גמור להלך הרוח בקבוצה לא הצליח מו פיט להכנס לעניינים למרות אינספור הזדמנויות, ונתן 8 נקודות למשחק ב-41 אחוזים מהשדה – המספרים הנמוכים ביותר בקריירה שלו. כל זאת כשחברו לקו האחורי, פז'ה סטויאקוביץ', לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים בעונת קאמבק מפוארת.

מה צופן העתיד: בעוד העונה הפושרת בטורונטו התקבלה בהבנה, זו בניו אורלינס מתקבלת בחשדנות. נכון שמדובר בשחקן שידע עליות ומורדות בקריירה, אבל שתי עונות גרועות ברצף בשתי קבוצות טובות שונות עשויות להעיד על תחילתה של ידידות מופלאה בינו לבין הספסל.

אמנם מדובר כאן בשחקן מפתח בקבוצה טובה שהצליח להעמיד מספרים דומים לאלו של העונה שעברה, בה, כזכור, שיחק באולסטאר, אולם כפי שהגדיר זאת אחד מעמיתיי למדור, דומה שהווארד מספק את הסחורה דווקא ברגעים שבה היא פחות נחוצה. קיווינו שהצעיר יטפס העונה מדרגה נוספת, ואכן פתיחת העונה יצרה רושם שמדובר בסופרסטאר בהתהוות, אלא שאז הוא חזר ליכולת ההתקפית הרגילה שלו, איבד מהאינטנסיביות ההגנתית שאפיינה אותו, ובעיקר לא הצליח למשוך את המאבריקס לשומקום. סקורר חסר חוט שדרה זה נחמד, אבל כרגע התפקיד הזה תפוס בידי דירק נוביצקי, והוא, בניגוד להווארד, חתום על כמה סלי ניצחון.

מה צופן העתיד: מפאת גילו יש להווארד עוד עונה להוכיח שהוא מסוגל להתפתח לפרנצ'ייז פלייר אמיתי, אולם הרושם הוא שמדובר בכינור שני קלאסי, שיעמיד קריירה יפה עם הופעת אולסטאר אחת או שתיים, בסיומה ימצא את מקומו בתהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הדבר הגרוע ביותר שקרה לפלטון בקריירה היא העובדה שנבחר חמישי בדראפט, מיד לאחר דרון ופול. לו היה נבחר שישי או שביעי, לא היה נכרך שמו יחד עם שני אלו, והציפיות ממנו היו מותאמות למה שיש לו להציע – רכז נמוך שמתקשה לקלוע מבחוץ, יודע לנתב את הכדור לאן שצריך אולם לא מסוגל לפרק הגנות. ובכל זאת, עם פתיחת עונתו השלישית בליגה מותר היה לצפות מפלטון שימשיך בקו העלייה הנדרש מבגילו ויראה ניצני התבגרות. אלא שחרף חומר השחקנים המשובח שמקיף אותו, נתן פלטון עונה אנמית ולא השתפר בדבר.

מה צופן העתיד: ביכולתו הנוכחית לא ראוי פלטון להיות רכז פותח של קבוצה שחושבת פלייאוף. עם זאת, אם וכאשר יתחיל בתהליך התבגרות כלשהו, אפשר יהיה לצפות ממנו להפוך לאנדרה מילר לעניים. ממש עניים. וכן, זאת היתה מחמאה.

קריסתו של קרסטיץ' היא היא שגרמה להתפרקותה הסופית של האימפריה מתחילת המילניום. בתוך יער הנגרים של ג'רזי (פלא שהם לא חוטבים את עצמם באמת) זרח קרסטיץ' בתור גבוה עם יד רכה מחצי מרחק, מובים בפוסט, ויכולת מופלאה שמכונה ייצור נקודות בצבע. בתחילת העונה שעברה העמיד קרסטיץ' מספרים הזויים של 17 ו-7, ונפצע. ההבלחה הזו, בצירוף גילו הצעיר, גרמה לפרשנים להתחיל לדבר על הביג 4 של ג'רזי, במקום הטריו המקובל, ועל סיכויים טובים להגיע לגמר המזרח. אלא שקרסטיץ' מסתבר לא הצליח להתאושש מהפציעה, ובמעט המשחקים ששיחק נראה כבד ואיטי, וממוצעיו צנחו לפרקט, יחד עם העונה של הנטס.

מה צופן העתיד: לפני חודשיים חזרה גופתו של ואן הורן למדי הנטס. הזדמנות פז בשביל קרסטיץ' לבחון את עתידו מקרוב.

העובדה שתומאס ממוקם רק הרביעי ולא גבוה יותר היא רק בגלל שישנו הספק המנקר שאולי, רק אולי, הוא טרם קיבל הזדמנות ראוייה לשמה, ואולי, רק אולי, יישלח בטרייד לקבוצה אחרת ושם יתגלה כשחקן גדול. למרות עונת רוקי מאכזבת וחסרת יציבות, הצליח תומאס לגלות פה ושם ניצוצות כשרון שגרמו להרבה אנשים להכתיר אותו בתור הפוטנציאל הגדול של מחזור 2006. השילוב של אתלטיות מדהימה, מהירות וכוח מתפרץ, יחד עם קליעה לא רעה מחצי מרחק הספיקו כדי להקנות לו מעמד של גבוה העתיד של שיקגו. אלא שנשכח מרכיבים חשובים שנקראים אופי ילדותי, חכמת משחק של ארטישוק, ואינטנסיביות של בוגר סדנת המוטיבציה ע"ש קרטר. את העונה השנייה שלו בליגה העביר תומאס בשמירה על הממוצעים האדירים שעמדו על 6 ו-4, ובהגשת מגבות לג'ואקים נואה, שגזל את מקומו ברוטציה.

מה צופן העתיד: העונה הבאה תכריע סופית בשאלה האם מדובר בילד שעשוי להתבגר או בבטלן היילייטים ממוצע, ובסיומה נדע אם מדובר פה בחומר לאולסטאר או לניקס.

כמו תומאס, גם ברניאני נראה אשתקד כמו פוטנציאל לא מלוטש, וממש כמו תומאס, העביר היורש של נוביצקי את עונת הסופמור בשמירה על הממוצעים הדלוחים שלו. אלא שבניגוד לתומאס קיבל ברניאני הזדמנויות מפה ועד פיזה. דקות המשחק הרבות להן הוא זוכה בחממה של טורונטו, ומעמדו כבחירת הדראפט הראשונה של קולאנג'לו, גרמו לנו לצפות שברניאני יתחיל לשפר את הצדדים החלשים שלו המשחק, כמו משחק הפוסט והאגרסיביות, ובכלל כל מה שקשור לכדורסל, אלא שברניאני העדיף להשליך כדורים מבחוץ, ובהתאם לכך ירדה יעילותו במהלך העונה עד שמיצ'ל נאלץ להעלות את נסטרוביץ' הקשיש.

מה צופן העתיד: ככלל, אם בעונה השנייה בליגה, שאמורה להיות עונת הקפיצה המשמעותית ביותר עבור שחקן, הוא מראה אפס שיפור, זה מעיד על חוסר נכונות לעבוד. לאור היעדר עדויות אחרות לאישיות בעייתית, אפשר להישאר אופטימיים, ולנבא לו קריירה מוצלחת יותר משל אנדריאה מבוורלי הילס 90210.

הו דארקו דארקו, האם עד כדי כך חשוב לך להדיח את אולווקאנדי מראש רשימת הפלופים לדורותיהם? המעבר לממפיס הסימפטית (דאז), השילוב עם גאסול, והמקום המובטח בחמישייה גרמו לרבים לחשוב שהעונה סופסוף יצליח מיליצ'יץ' להפוך לגבוה לגיטימי של 13 ו-8. אלא שאפילו תנאי הקייטנה שסידרו לו בממפיס לא הצליחו להוציא ממנו יותר מממוצעים עלובים של 7 ו-6, כשאפילו הטרייד על גאסול שהותיר אותו בתור הגבוה הבכיר (עאלק) לא שיפר את מצבו. לבסוף הדיח אותו האקים ווריק מהחמישיה. נו מילא, לפחות היה איחוד פלופים מרגש עם קוואמי בראון.

מה צופן העתיד: העונה הזאת היתה מבחינתו של מיליצ'יץ' להיות או לחדול, והוא החליט לחדול. אבל רוח הוא עדיין עושה. בתום החוזה הנוכחי יסיים מיליצ'יץ' את ההרפתקה האמריקאית, ויוכל לחזור להלך אימים על שופטי היבשת הישנה, ובנותיהם.

מבין כל מאכזבי שיקגו, ולא חסרים כאלו, אין ספק שהנפילה הכואבת ביותר שייכת לדנג. רק לפני פחות משנה טיאטא דנג את מיאמי מהפלייאוף, והיה אחראי במו ידיו לכמעט סנסציה מול דטרויט, תוך שהוא הופך את פרינס, אחד השומרים הטובים בליגה, לסוג של אמארה. על פי כל הסימנים אמור היה דנג להציג השנה עונת פריצה שתהפוך אותו לאחד הסמולים הטובים בליגה, רק שבפועל הוא היה שותף בכיר למפח הנפש האילינויי, כשהצליח לשלב היטב בין ירידה כואבת במספרים לבין יכולת מנהיגות שהיתה מביישת את אולמרט. פה ושם ניתן היה לשמוע סיפורים אודות קיץ עמוס במדי נבחרת אנגליה בכדורסל, ועל איזושהי פציעה מסתורית, אולם בשורה התחתונה נותר רק כרטיס פלייאוף עם השם של אטלנטה עליו.

מה צופן העתיד: נתוניו הבסיסיים המצויינים מספקים בסיס סביר להניח שדנג עוד יתאושש מהעונה הזו ויחזור להשתפר, אולם קשה להאמין שיגיע לגבהים אליהם הבטיחה חשבנו שיגיע. הזדמנויות צריך לדעת לקחת, ודנג, נכון לכרגע, זרק את שלו לקיבינימט.