יחי המקופח החדש

גם 1,000 גאידמקים לא יצליחו לעמעם את עוצמת הרגשות המתלוות למשחקים בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים. האפשרות כי בסוף המשחק הקרב ובא יחגגו אוהדי בית"ר אליפות דווקא על כר הדשא של בלומפילד, מעוז המרכז השמאלני המתנשא לדעתם, הופכת את ההתמודדות הקרובה ביום ראשון לחוויית כדורגל יצרית בה לא חזינו כבר הרבה זמן בכדורגל הישראלי העייף והמשעמם. כשלמשחק התחתית הקריטי בין אשדוד והרצליה מגיעים במקרה הטוב 2,000 אוהדים, משחקים כמו זה בבלומפילד הם הסיבה היחידה לקיומה של ליגת הבלוף הישראלית.

מאז המהפך של 77' השתנו מספר דברים במפה הפוליטית-חברתית של מדינת ישראל. ההגמוניה של תנועת העבודה ההיסטורית רלבנטית בדיוק כמו מאה הקיבוצים האחרונים אשר שומרים על אורח חיים שיתופי. הבעלים של הקבוצה הירושלמית הוא אחד מאנשי הממון העשירים בישראל. לא עוד "רובי ריבלנים" ו"משה דדשים", אשר סוגרים חוזים על מפיות ממסעדת החומוס פינתי. אפילו האוהד השרוף של הפועל , "השמאלן" הגדול, חיים רמון הוא היום עושה דברו ויד ימינו של ראש הממשלה, נסיך הליכוד בעברו, אהוד אולמרט. למי שכבר הספיק לשכוח מדובר בראש עיריית ירושלים לשעבר, וכזה שמבטל ישיבות קבינט על מנת לצפות במשחקים אזוטריים של בית"ר מול כפר סבא.

את "למות או לכבוש את ההר", מהמנון בית"ר, (זאת של ז'בוטינסקי לא של אוחנה) מזמן אימצנו כהמנון האידיאולוגי של מדינתנו. הרי המוות הוא המוטיב החוזר המלווה את שיר חיינו בשנים האחרונות. לעומת זאת, את "עולם ישן עד היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול", המנון האינטרנציונאל הסוציאליסטי, שרים כמה שמאלנים סהרוריים, כמו שאוהבים לכנותם בתקשורת, במפגשים מחתרתיים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

אך בכל זאת, ביום ראשון יגיעו אלפי אוהדי בית"ר על מכוניותיהם החדשות ונשותיהם צהובות השיער, נישאים על גלי תחושת הקיפוח המשכרת, כשהרצון לדפוק את הממסד האשכנזי העייף עדיין בוער בעצמותיהם. הם שכחו כי הממסד כבר מזמן לא ממש אשכנזי, והוא בוודאי לא מיוצג על-ידי אוהדי הפועל. כשהקבוצה שלהם היא העשירה בארץ, זו אשר לוקחת אליפות בפער של 20 נקודות ויותר. כאשר שופטי הכדורגל מפחדים לשרוק נגדם במשחקי חוץ ובטח בטדי. וכש"היידה" ביבי הוא המועמד המוביל והיחיד לזכייה בבחירות הקרובות לראשות הממשלה, תחושת הקיפוח הזו היא מגוחכת כמעט כמו ניצני הרומנטיקה שמזהים אוהדי מכבי תל אביב במלחמת ההישרדות שלהם (ראו ערך טורו של דוד רוזנטל). הרי כל קשר בין מכביזם לרומנטיקה הוא מקרי בהחלט וכל קשר בין קיפוח לבית"ר שנת 2008 הוא אף לא מקרי. הוא פשוט לא קיים.

מן העבר השני תגיע הפועל תל אביב. עייפה ורצוצה מקרבות הישרדות קשים באשדוד והרצליה. נטולת הכוכב הכי גדול שלה, ביבראס נתאכו. וכשאנטי גיבור כמו פאביו ג'וניור, הוא המלך הבלתי מעורער של אוהדיה. את סרט הקפטן יענוד אחד מהשניים: וואליד באדיר או שי אבוטבול. כל אחד עם סיפור ארוך מאחוריו. לאף אחד מהם קשר לתנועת העבודה ההיסטורית. הערב (ראשון) יגיעו לבלומפילד שתי קצוות הישראליות החדשה. מצד אחד רוב מדושן עונג. ההגמוניה בהתהוותה. מצד שני מיעוט שפוי, חלקו מנופף בדגלי צ'ה גווארה. כפופי גב מסיבוב שני בתוך שלוש שנים של קרבות הישרדות. אליפות זה בכלל חזיון נדיר עבורנו, אוהדי הפועל תל אביב. אליפות אחת ב-19 שנה מגלה הסטטיסטיקה. הפועל תל אביב. אותה קבוצה אשר הפכה את גביע המדינה למפעל היחיד בו היא עדיין יכולה להתחרות באמת. ביחד עם אריות כמו בית"ר שמשון והפועל אשקלון. אז שלא יעבדו עליכם אוהדי בית"ר ותחושת הקיפוח המדומה שלהם. הקיפוח מת. יחי המקופח החדש.