גאידמק זה רע ליהודים

למרות שארקדי גאידמק קנה לו הרבה אויבים בכדורגל הישראלי, אי אפשר, כפי שסקרנו בכתבה הקודמת, להתעלם מההישגים שלו. ועם זאת, לא לחינם מצטייר בעלי בית"ר ירושלים כאדם שהרבה צדדים באישיותו פגמו לא רק בליגה שלנו, אלא גם בבית"ר עצמה. כעת הגיע הזמן להסתכל על הצדדים הרעים שהגיעו מכניסתו של האוליגרך לחיינו. למה ארקדי גאידמק עשה שירות רע לבית"ר ירושלים ולכדורגל הישראלי?

בעוד מכבי תל אביב מתנדנדת בשנים האחרונות בחוסר זהות, מכבי חיפה התמזגה בצלמו ובדמותו של בעליה, יעקב שחר, ומכבי נתניה מחפשת את דרכה, נותרו בית"ר ירושלים והפועל תל אביב שתי הקבוצות היחידות עם צביון ברור. הפועל המפא"יניקית ויפת הנפש, עם הכוסיות משער 7 וה-0:1 הקטן, ובית"ר הימנית והמתלהמת עם השאיפה לכדורגל טוב ויפה ולאלימות ברברית ומכוערת.

את הפועל תל אביב יהיה קשה מאוד לשנות. רבים מאוהדי הקבוצה נשמו לרווחה כשלב לבייב חזר בו מכוונתו לרכוש את הקבוצה, משום שראו בכך סטיה פוגענית מהמסורת עתיקת היומין של המועדון. בהפועל הסוציאליסטית מבינים שבלי כסף אין זכות קיום, ועדיין עדיף שאף אוליגרך לא ישים את ידו על הקבוצה.

את בית"ר גאידמק שינה מקצה לקצה. מהקבוצה של העם וההמון היא הפכה לעשירת הליגה. הפלבאי הפך לפטריצי, הצמית נהיה אדון. בית"ר מגיעה היום לבית הדין של ההתאחדות לא כי דופקים את העניים, אלא משום שמחפשים למצוץ כסף מהעשירים. את מקומו של אברהם לוי, שהיה מחליק כאפות עם דייני ההתאחדות רגע לפני שהוא יוצא עם קנס של 50 אלף שקל, תפס אלי ארזי המיליטנט, שבא בשליחות הגביר לעשות בלגאן.

הקהל של בית"ר קיבל את השינוי הזה באהבה והוכיח שלמרבה הפלא, מכל הקהלים הגדולים הוא זה שניתן לביית בקלות הרבה ביותר. עד כמה שאוהדי חיפה מחזיקים משחר, הם המשיכו לעשות את המוות לרוני לוי למרות ההפצרות שלו. אוהדי מכבי תל אביב לא יתנו מנוח לשניידר אם יעיף את אבי נמני בצורה שבה גאידמק נפרד מאלי אוחנה והדיח את איציק קורנפיין, ועל הפועל תל אביב כבר דיברנו. לגאידמק יש השפעה קסומה על אוהדי בית"ר ירושלים, הם משמשים בובת החוטים שלו והוא יודע לשחק בהם היטב.

בעיקרון, אין בזה רע, כי אם יש מישהו שמצליח לשלוט באוהדי בית"ר, מה טוב. הבעיה היא שגאידמק מסרב ללכת עד הסוף עם המשחק הזה. ועד הסוף, פירושו להביא שחקן ערבי לקבוצה, ופירושו להגיד לאוהדי בית"ר שאם תיפול שערה משערות ראשו של השחקן הזה, הוא יחזיר אותם לימים של פניג'ל ומאיר לוי. גאידמק מסרב להשתמש בנשק יום הדין מול האוהדים, בורח מהמבחן האמיתי שישלים את המטמורפוזה שהם עברו, ובכך גורם לכל הניסוי וטעייה הזה להיראות כמו שהוא מצטייר היום בתקשורת: פופוליזם זול וניסיון להגיע דרך בית"ר לצמרת הפוליטית, בלי אכפתיות אמיתית מהקבוצה.

אפשר ואפילו צריך לסלוח לגאידמק על ניקוי האורוות הכללי שעשה בקבוצה, מהדחת אוחנה ופניג'ל ועד פיטוריו של אברהם לוי. בית"ר החדשה הייתה צריכה ראש אחר לגמרי. קשה יותר לסלוח על המהלך שבו הגיע טברטקו קאלה במקום קורנפיין, אבל אם מבחינה מקצועית סברו שפיגל ושום שזה המהלך הנכון, ניתן לראות גם את זה באור חיובי.

מהלך בעייתי מאוד של גאידמק היה בהבאתו של עידן טל. לא כי הוא חסר כישרון, אלא משום שהוא חסר לב ונשמה. טל הוא השחקן הכי חסר נאמנות שיש בליגה. אין בעיה עם העובדה שטל הולך לקבוצה שבה משלמים לו, יש בעיה עם התכונה שלו לשכוח מי גידל אותו ומהיכן הוא בא. טל ישכח את בית"ר ירושלים ברגע שיפסיק לשחק בה, ואלה דברים שאי אפשר להגיד על מיכאל זנדברג, על גל אלברמן ואפילו על שמעון גרשון, שחקנים שבאו בשביל הכסף והביאו איתם ערך מוסף מהבחינה האנושית.

עידן טל הוא שחקן כדורגל מצוין שלא רואה אף אחד ממטר. ממש כמו הבעלים שלו. ולימים, כשהאוהדים יסתכלו על האליפות השישית בהיסטוריה של המועדון, הם יגלו כמה שהיא שונה מהחמש האחרות, כמה שהיא "אליפות עידן טל". גאידמק יכול היה להתחמק מהמהלך הזה, הוא היה זוכה בתואר גם בלי טל, אבל בחר להשקיע הרבה כסף בשחקן שהפך יותר מכל למייצג של בית"ר ירושלים החדשה.

כל קבוצה שיכולה להרשות לעצמה לקנות את כל מה שהשוק מציע, הופכת למאגר שכולל בתוכו שחקנים ממורמרים. טוטו תמוז כבר יודע היום שאת הפריצה הגדולה שלו לא יעשה בבית"ר. עמית בן שושן עדיין עולה פעמים רבות מדי כמחליף, ורק לאחרונה חזר להפציע לאחר תקופת יובש ארוכה. אבירם ברוכיאן ממצה, סופסוף, את הפוטנציאל הגלום בו, אבל חן עזריאל ושמואל קוז'קין מבינים היום שאת ההזדמנות האמיתית שלהם הם יקבלו בכפר סבא, ויילכו, כנראה, בדרכם של קובי מויאל ואלירן דנין.

לגאידמק יש הרבה שחקני עתיד ביד, אבל הם מתייבשים לטובת הזרים. הצורך המיידי באליפות גורם למאמן, כל מאמן שיגיע לבית"ר, להאמין בשחקנים עם רקורד מוכח ובזרים שעלו הרבה כסף ולא בהכרח יספקו את הסחורה. מי שיינזקו לבסוף הן הנבחרות הלאומיות, כי אם שחקן כמו תמוז, חלוץ אמיתי שלו משווע קשטן הרבה מאוד זמן, לא יקבל את הדקות שלו בבית"ר, הוא יגיע חלוד מאוד ויהיה חסר שימוש בנבחרת. יכול להיות ששפיגל נותן על כך את הדעת, מה שבטוח הוא שפיתרון אמיתי לא נראה באופק.

כל הסימנים מראים שלמרות התדמית של גאידמק כציניקן, הוא באמת אוהב את הקבוצה. העמידה ההיא עם הדגל במשחק מול סכנין הייתה יותר מסתם גימיק. גאידמק למד לעודד את הקבוצה, מזהה את הנקודות הרגישות בה ונכנס, לאט לאט, לעור של בעלים אמיתי.

הבעיה הגדולה של בית"ר היא שגאידמק חושב ברצינות על כניסה לפוליטיקה (הוא כבר פרש את חסותו על פורשי הגימלאים), וזה צעד מאוד מסוכן מבחינת המועדון. הצהרות שפיזרו מקורביו, לפיהן יופחת בשנה הבאה התקציב ל-100 מיליון שקל, הן בגדר נורה אדומה לכל מי שהקבוצה יקרה לו. ראשית, משום שהפער התקציבי ממכבי תל אביב ומחיפה יצטמצם, ושנית, משום שזה יכול להיות שלב ראשון בדרך לפרידה אפשרית של הבעלים מהקבוצה.

אם גאידמק השבע לא יהיה מוכן להמר על העפלה לליגת האלופות, הוא ישבור את ההגה חזק ימינה, לכיוון משכן הכנסת. במקרה הזה, מפת הכדורגל תקבל שוב טלטלה חזקה, בדיוק כמו זו שספגה עם כניסת האוליגרך.