גאידמק זה טוב ליהודים

מהיום ההוא בספטמבר 2005, שבו הודיע ארקדי גאידמק כי הוא קונה את בית"ר ירושלים, עבר הכדורגל הישראלי שינוי גדול. באספקט המקצועי הגיע חילוף שלטון מהיר במיוחד מידיהם של יעקב שחר ומכבי חיפה (חמש אליפויות בשש שנים) לבירת ישראל, שחגגה תואר אליפות אחד ודאבל מייד אחריו, ונראית בדרך להיות מהדורת הכדורגל של מכבי תל אביב כדורסל. בצד התרבותי הפכה בית"ר של פשוטי העם לפורצת הדרך של עידן האוליגרכיה.

בית"ר של השנתיים האחרונות היא לא בית"ר שהכרנו לפני כן. הקבוצה האותנטית עם האווירה הירושלמית העוטפת התחלפה בחבורה של שכירי חרב, שחקני בית נדחקים לקצה הספסל והיעדר היריבות גורם למתבונן מבחוץ לזלזל. התדמית של "אליפות בלי נשמה" דבקה בבית"ר מהרגע שגאידמק נכנס בשעריה. אבל האם גאידמק עשה נזק בלתי הפיך לבית"ר ירושלים ולכדורגל הישראלי? נהפוך הוא, יש הרבה דברים טובים שהוא פתח אליהם שביל. למעשה, גאידמק עשוי להביא את הכדורגל הישראלי לעידן חדש, רק שבנושא הזה הוא יצטרך קצת עזרה מחברים.

מהם הדברים הטובים שעשה ארקדי גאידמק בשלוש שנותיו בבית"ר ירושלים?

אם מסתכלים על בית"ר ירושלים היום, הרי שכל השחקנים הטובים נמצאים אצלה. גאידמק קנה את שמעון גרשון, עדיין הבלם האחורי הכי טוב בארץ, את אריק בנאדו היציב, את גל אלברמן הפעלתן, את טוטו תמוז היהלום ואת שני השחקנים שהיו הגרעין הקשה בשושלת של מכבי חיפה, מיכאל זנדברג ועידן טל. הרכישות האלה הביאו לו שתי אליפויות, כי לא רק שחיזק את קבוצתו, הוא החליש מאוד את היריבה העיקרית שלה.

שתי אסכולות לאנשי הכדורסל: האחת, שמכבי תל אביב הרסה, בדיוק בגלל הגישה הזו, את הענף והתחרותיות בארץ. השניה היא שהאשמה לא במכבי, אלא ביריבות שלה, שלא הצליחו להגיע לידי ניהול סביר שידגדג את אלופת ישראל הנצחית. "רוצים להיות כמו מכבי? אל תאשימו אותה, תביאו כסף ותנהלו כמו שצריך", אמרו המסנגרים.

הגישה של יעקב שחר, שזכתה למחמאות רבות, הייתה גישה של שפיות, של לא לרדוף אחרי השחקנים ולא להיקלע למרוץ אחרי הכסף. אפשר לכנות את זה שפיות, ואפשר לראות בזה שמרנות, קיבעון, אי ראיית הנולד וגם קמצנות. שחר לא קרא נכון את המפה, העמיד תקציב שהפך פתאום לנמוך ביחס להשקעה בבית"ר והרג את יצר התחרותיות של מכבי חיפה. חיפה היא לא קבוצה שיכולה להתחרות על המקום השני. היצר שלה הוא אליפות. וכשמנטרלים ממנה את היצר הזה, כפי שעשה שחר, היא מתרסקת. ממש כמו באותה "עונה פיננסית", המונח העגום שטבע לא אחר מהמנהל המקצועי של בית"ר היום, גיורא שפיגל, וכמו בשנתיים האחרונות, חיפה איבדה את עצמה מקצועית בבינוניות של הליגה.

שחר, ועכשיו גם אלכס שניידר, צריכים להתחיל לחשוב. לחשוב על איך מחזירים את חיפה ומכבי תל אביב למאבק האליפות, ולחשוב, במקרה הזה, אומר גם לפתוח את הארנק. ואם הם יתחילו לחשוב, אולי יהיה לנו פה מאבק אליפות אמיתי בנוסח המאבקים של שנות ה-80 וה-90. כל עוד הם לא חושבים, משמע מתחילים לקנות, גאידמק ובית"ר ימשיכו לזלול אליפויות. ואי אפשר יהיה להאשים אותם.

כשגאידמק נכנס לבית"ר, הוא בקושי ידע איך נראה כדורגל. השמועה אומרת שפעם הוא שאל מישהו ביציע ברצינות גמורה: "אם אני אשלם לקורנפיין יותר כסף, הוא יתפוס יותר כדורים?". הביקורתיות שלו כלפי אלי אוחנה, אוסי ארדילס ויוסי מזרחי העידו על חוסר הבנה ברזי המשחק. הוא דרש הצלחות מיידיות ונראה כמו ילד קטן שקנה חזירון חיסכון, ורוצה לשבור אותו מחר בבוקר כדי למצוא בו הרבה כסף מבלי שהכניס לתוכו אפילו חמש אגורות.

אלא שהיצר הזה של גאידמק הוא זה שבאמת העלה את בית"ר על האוטוסטרדה לאליפות. הוא מלחיץ את השחקנים? יופי, הם נלחצים ומביאים תוצאות. הוא חושב שאוחנה לא יביא לו אליפות? הוא יגרום לו ללכת, ויפה שעה אחת קודם. שקלאר לא מספק את הסחורה? יאללה, ארזי, בוא תעשה סדר. כזה הוא גאידמק, איש של שינויים מהירים. ובזכות השינויים המהירים האלה יש לבית"ר ירושלים את אתר האינטרנט המרשים ביותר, את מערך הדוברות המקצועי ביותר, את המאמן הטוב ביותר, את השחקנים הטובים ביותר ושתי אליפויות. בית"ר נפטרה מלא מעט עכבות היסטוריות שלה, ויצאה לדרך חדשה. אמנם לא אוטנטית, אבל אין לה ברירה אחרת.

גאידמק מאמין גדול בשיטת המספריים. בעוד שניידר מכנס ישיבות דירקטוריון, הוא גוזר, ומייד. זה אולי די נורא לעבוד תחת בוס כזה, כשאתה לא יודע על איזה צד יתעורר בבוקר. אבל עם תוצאות אי אפשר להתווכח, ולו היה גאידמק יותר שקול וצלול ופחות מריח דם ושואף להיות מספר 1 כאן ועכשיו, יש סיכוי סביר שבעוד שבוע או שבועיים היינו מסכמים את האליפות החמישית ברציפות של רוני לוי ומכבי חיפה.

בשנות ה-90, העשור שבו החלו קבוצות הליגה להביא זרים, נחתו כאן קנונים אירופיים אמיתיים. ויקטור צ'אנוב, אנדריי באל, אלכסנדר אובארוב, אלכסנדר פולוקארוב, פיטר קרמאנס, איגור פטרוב, סרגיי קנדאורוב, ג'ובאני רוסו אישטוואן שאלוי ואישטוואן פישונט, כולם בתורם עזרו לעצב את הכדורגל הישראלי החדש ולקדם את הקבוצות שלהם, לעתים קרובות עד כדי זכיה באליפות או בגביע.

סוף העשור היה גם סופו של עידן הזרים הטובים. התממשות האיחוד האירופי, נסיקת היורו וההתמוטטות הסופית של הגוש הקומוניסטי, הביאו לכך ששחקנים ברמות האלה הלכו לליגות שפעם לא היה בהן כסף והיום יש, והרבה, כמו הטורקית והרוסית. במציאות של היום שוער ברמה של אובארוב היה צוחק למכבי תל אביב רגע לפני שהוא חותם בסביליה או בניוקאסל, ושאלוי לא היה עונה לטלפון של בית"ר כשהוא יודע שהוא בדרך לשחטיור דונייצק. העשור האחרון יצר ואקום גדול, שבו הבלחות כמו אנדז'יי קוביקה או טברטקו קאלה הן נדירות וכמעט לא קיימות. יעקובו היה הברקה מאוד יוצאת דופן, והשחקן הזר היחיד עד כה שהתחנה הישראלית שלו הייתה הראשונה ולא האחרונה בקריירה.

וכך נקלענו למצב שבו הבינוניות חוגגת, עד שהגיע גאידמק. הוא הביא לכאן כל מיני מופרעים כמו דויד אגאנסו, ז'רום לרואה ופבריס פרננדז, שאולי התנהגו כמו פראי אדם על המגרש, אבל על הכישרון שלהם לא ניתן היה לחלוק ואפשר היה לראות שמדובר בשחקנים מרמה אחרת. אחר כך הגיע גם דרק בואטנג שהוא ליגה משלו. חוץ מזה, באו לבית"ר גם מילובן מירוסביץ' (איך נתנו לו ללכת, איך?), כריסטיאן אלברז והרכש ה"ישראלי" טברטקו קאלה, שלמרות השטויות שלו הוא שוער ברמה אירופית סבירה.

מי שראה את הניצחון של פנרבחצ'ה על צ'לסי, הבין שהוא לא הושג במקרה. הרבה כסף נשפך בכדורגל הטורקי ב-15 השנים האחרונות. בהתחלה היו בו שחקנים מזרח אירופיים זולים וטובים (כמו רומן קוסצ'קי, הפולני המצוין של גלאטאסאריי), אחר כך הגיעו כוכבים בשקיעה לסיים בליגה את הקריירה והיום נוחתים שם גם כוכבים עכשוויים שעדיין יש להם מה למכור (ניקולאס אנלקה, למשל).

הכדורגל הטורקי היום הוא מעצמה בעיקר בזכות הזרים שהגיעו אליו והפכו אותו לאטרקציה של ממש. גאידמק החל בתהליך של הבאת שחקנים כמו בואטנג, שקבוצות אירופיות מהשורה השניה לוטשות לעברו עין, ולרואה, שחזר לרמה הסבירה פלוס של הליגה הצרפתית. אם הוא ימשיך בקו הזה, יגיעו בהדרגה עוד זרים איכותיים לליגה, ולא רק לבית"ר. האנדריי קלדיירות והמארסיו ג'ובאנינים לא ייעלמו, אבל מספיק שיגיע לכאן רוברטו קרלוס אחד כדי למלא את היציעים לא רק בטדי, גם באורווה. לפחות עד כאן, נראה שזה אפשרי.

תומר בן יוסף הגיע לבית"ר ירושלים על תקן בלם עתיד ונתקע עם מקום קבע על הספסל. טוטו תמוז בא עם פוטנציאל של חלוץ רוצח, אבל גם יוסי מזרחי וגם יצחק שום לא האמינו בו. איציק קורנפיין נאלץ לפרוש בגלל הבאת קאלה ומאור מליקסון ועמרי אפק נטשו את הקבוצה לטובת מקום שבו תהיה להם הזדמנות לשחק.

הכדורגלן הישראלי היה רגיל לרקוד על שתי החתונות - גם לקבל הרבה כסף וגם לפתוח בכל הזדמנות. ליצחק שום יש כל כך הרבה כלים, שהוא יכול לבחור לספסל את זנדברג, להעביר את טל סדרת חינוך ולייבש את תמוז, ועדיין לקחת אליפות בפער דו ספרתי. שחקן שחותם בבית"ר ירושלים יודע שהצ'ק יגיע בזמן, אבל ממש לא בטוח שהוא יפתח בהרכב.

יש הרבה צדדים שליליים לעניין הזה (עיין ערך בכתבה הבאה), אבל העובדה ששום דבר לא מובן מאליו מצביעה על פריצת דרך אפשרית לתפישה של כדורגלנים את המשחק. יכול להיות שכסף זה בכל זאת לא הכל.

עזבו אתכם מההסבר הרשמי. מי שסילק את לוני הרציקוביץ' ממכבי תל אביב, ונתן לה תקווה חדשה עם בוס חדש ועשיר יותר, הוא ארקדי גאידמק. למכביסטים הספיק יעקב שחר אחד, אבל כשהם ראו את זולל התארים מבית"ר, הם לא יכלו לשאת זאת יותר, וכיוונו למשהו דומה משלהם. פתאום, אחרי אינספור מכירות סרק, נמצא הקונה המיוחל למכבי תל אביב. פדרמן, בושינסקי, שמיר ומיטב אוהדיה של מכבי תל אביב ראו את גאידמק, והבינו כי במצב הקיים חייבים למצוא קונה למכבי תל אביב. גאידמק הניע אותם להשלים את המשימה.

מסע הקניות של יעקב שחר בתחילת שנות התשעים שאב אליו את כל השחקנים הכי טובים בליגה ופיזר את הפירורים בין שאר הגדולות. התוצאה היתה מיידית: פתאום קבוצות בינוניות יכלו להתחרות על המקום השני והשלישי, דוגמת אשדוד ומכבי פתח תקווה. גאידמק לקח את התהליך שהחל כאן שחר ושילש אותו. פתאום אפילו העולות החדשות יכולות להתחרות על כרטיס לאירופה. גאידמק לא החליש את התל אביביות וחיפה, אלא עיקר את חדוות המשחק שלהן, אחרי שהן הבינו שהאליפות סגורה. כך נורצה לה תחתית מטורפת, אולי הכי מעניינת שהיתה מאז ומעולם.