פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סינדלו את סינדרלה

        עמר סלע התאכזב מפערי הרמות הגדולים בטורניר המכללות, אבל התנחם בכך שהפיינל פור יספק לנו מספיק דרמה בשביל כל הטורניר

        בפעם הראשונה בהיסטוריה העפילו בטורניר המכללות הנוכחי ארבע המדורגות הראשונות לפיינל פור. מבחינה סטטיסטית זהו נתון כמעט בלתי נתפס - הטורניר, במבנים ושיטות שונים, קיים כבר המון שנים והמדורגות הראשונות הן כל שנה הקבוצות הטובות ביותר באמריקה. ועדיין, זה מעולם לא קרה. תמיד נמצאו המכללות שהפתיעו, תמיד נמצאו הפייבוריטיות שמעדו, תמיד היו דרכים עקלקלות לדרמות, אנדרדוגים והתרגשות, הרי בדיוק בגלל זה אנחנו אוהבים כל כך את כדורסל המכללות.

        אין ספק שסיבובי הסוויט סיקסטין והאליט אייט השנה, שהיו בין החד צדדיים ביותר בהיסטוריה, מבהירים כמה הפרשי הרמות במכללות עצומים. לא רק בין שש החטיבות החזקות לחטיבות המיד מייג'ורס, אלא אפילו בין ארבע המכללות הטובות ביותר לבין כל היתר. UCLA ניצחה את קסבייר ב-19 נקודות, צפון קרוליינה גברה על לואיוויל ב-10 נקודות, אבל למרות התוצאה הצמודה לפרקים לא היה ספק מי תנצח לכל אורכו, וממפיס ניצחה את טקסס, מכללה חזקה שהרבה ציפו ממנה להגיע לפיינל פור, ב-18 נקודות.

        למעשה, פרט לסיפור הסינדרלה של דייווידסון, כל הטורניר היה מיותר: תנו לארבע הקבוצות האלו לשחק, למה צריך להשאיר אותנו ערים כל הלילות הארוכים הללו? איפה הדרמות? איפה המשחקים הצמודים? לאן הלכו השלשות עם הבאזר?

        בודדה במערכה

        דייוידסון, יותר משנתנה תקווה לעצמה ולמשפחת קרי, נתנה תקווה לכל אוהדי הכדורסל באשר הם - תקווה שיש סיכוי לאנדרדוגים, שג'ורג' מייסון לא היתה מקרה חד פעמי ושגם אם אין לך כסף, יוקרה ופרסום, אתה יכול לנצח את הגדולים. ואסור לשכוח שדייוידסון מגיעה ממדינת צפון קרוליינה, ביתם של דיוק, צפון קרוליינה וצפון קרוליינה סטייט, אם כבר מדברים על סיפור סינדרלה.

        סטפן קרי הוא בכלל סיפור נהדר - שחקן קטן וצנום שניסה להתקבל אחרי התיכון להרבה מכללות גדולות אבל אף אחת לא רצתה אותו. אני רוצה לראות את הסקאוטים של גונזאגה, ג'ורג'טאון או וויסקונסין עכשיו, אחרי שקרי השחיל אותם מול כל השמירות הכפולות והמשולשות בדרך הביתה. גם נגד ההגנה היוצאת מהכלל של ברנדון ראש וקנזס, במשחק שהתבסס כולו על שמירת בוקס אנד וואן, כלומר ארבעה שחקנים שומרים אזורית, עם כוונה לתת עזרה מתי שצריך, ואחד שנצמד אליו כמו צל, דייוידסון מצאה את הדרך להניח כדורים בסל ולתת לעצמה את ההזדמנות לנצח את המשחק הזה.

        זה כל הקסם

        יותר מהכל המשחק הזה שבר לנו את הלב כי הוא הרחיק אותנו מהתמימות ומהקסם של כדורסל המכללות. נכון ששיטת הנוק אאוט היא שיטה אכזרית - יום חלש של הקלע המוביל שלך, משחק בו הסתבכת בבעיית עבירות, ריב עם המאמן או קלקול קיבה עצבני, ופתאום הכל קורס. אבל הקסם של השיטה הוא בדיוק במקום הזה – האפשרות של כל קבוצה קטנה להפתיע. בכלל, שיטת בניית הבראקטים ובחירת 65 המכללות לטורניר הוא לא פשוט ומבוסס על אותו הקונספט. לכל מכללה באמריקה יש בכל שנה הזדמנות להיות בטורניר. כל מה שיא צריכה לעשות זה לזכות באליפות החטיבה. לא משנה אם קוראים לך דיוק או בלמונט, הסיכויים שלך, גם אם לא מאה אחוז שווים, נמצאים שם.

        המתמרמרים על השיטה טוענים שהתוצאה היא שלא המכללות הטובות ביותר מגיעות לטורניר ושגם כאלו עם מאזנים גרועים (כמו מיסיסיפי ואלי סטייט, למשל, שסיימה את העונה במאזן של 17:16 אבל זכתה בתואר אלופת הסוואק, והובסה על ידי UCLA בסיבוב הראשון) יש הזדמנות. לאלו אני אתן את הדוגמא של אוניברסיטת סן דייגו, שזכתה בטורניר ה-WCC, אחת החטיבות הקשות במיד מייג'ורס (חטיבה ששלחה השנה שלוש קבוצות לטורניר) והגיעה לריקוד הגדול. הרבה הביאו מורת רוח על העובדה שמכללה בינונית כמוה מגיעה לטורניר "על חשבונן" של מכללות ראויות הרבה יותר, כמו אריזונה סטייט, פלורידה, אוהיו סטייט או מינסוטה, אבל הניצחון המדהים על קונטיקט בסיבוב הראשון הבהיר שוב את היופי והקסם של הטורניר והשיטה.

        קשה להגדיר את הטורניר הזה כנטול הפתעות לחלוטין. הזכרתי את הניצחון של סן דייגו ועל הריצה הנפלאה של דייוידסון לאליט 8,וכדאי להזכיר גם את וילאנובה, שהגיעה כנגד כל הציפיות לסוויט 16, את הטיסה הנעימה של ווסטרן קנטאקי אל הסוויט 16, על אף שפגשה רק קבוצות מיד מייג'ורס בדרך, שנתנה לנו הזדמנות לשטוף את העיניים בקורטני לי המצוין, ואת הניצחון היפה של ווסט וירג'יניה על דיוק באחד המשחקים היותר מהנים בטורניר (לא הבטחנו אובייקטיביות), שהזכירו שיש מקום להפתעות בטורניר.

        קרבות במשקל כבד

        ועדיין, התוצאה הסופית ברורה - ההפרשים ברמות הם עצומים, והם רק גדלים משנה לשנה. אני מאוד מקווה שאוכל לבוא בעוד שנה או שנתיים ולבשר שהניתוח שלי היה שגוי והתבסס על עונה אחת נדירה ומקרית, אבל לצערי אני פסימי. לא נראה שמישהו יכול לנצח, בשלב הזה של העונה, את צפון קרוליינה, UCLA או ממפיס, פרט להן עצמן (את קנזס אני משאיר מחוץ לאותה משוואה, אחרי שניצחה בקושי את דייוידסון).

        וכשאני מביט קדימה, אל מחזור הפרשמנים הבא, אני רואה בין 30 השחקנים הנחשבים לטובים ביותר ארבעה שהתחייבו ל-UCLA, ושניים שהתחייבו לצפון קרוליינה. במקרה של המכללות אתה לא יכול לבנות סגל שייקח אותך קדימה לאורך שנים, כמו בליגות המקצועניות, אבל אתה יכול, מאחורי יוקרה ושיווק נכון, לייצר תוכנית שמושכת אליה הרבה שחקנים טובים, שהרי כל שחקן שרוצה להגיע למקצוענים רוצה שיראו אותו בשלב המכללות.

        אבל אם יש דבר אחד בכל הסיפור הזה שצריך להוציא אותנו אופטימיים ומלאי ציפייה זה שמצפה לנו פיינל פור אדיר. התלוננתי הרבה אבל אני לא מתכוון להחמיץ את הקרבות בלילות של שבת ושני. נכון שאין הפתעות ואין אנדרדוגים, אבל נכון גם שהפרשי הרמות בין הארבע הראשונות לכל היתר רומז גם על כמה אותן ארבע דומות ברמתן. צפויים לנו שלושה משחקים צמודים, קשוחים, עצבניים, מזיעים, איטיים ודרמטיים, או במילים אחרות - כל מה שלא קיבלנו עד עכשיו בטורניר, הכל מתנקז לסוף שבוע אחד. אין רע בלי טוב. זה הולך להיות עצום.