מנהרת הזמן

העורך הזהיר אותי לא לכתוב נוסטלגיה, לא לחזור שלושים וחמש שנים אחורה כשהכח היתה "קבוצת גביע טיפוסית", לקחה שני גביעים והגיעה פעם אחת לגמר תוך ארבע שנים. ניסיתי. אבל נתניה היא באמת מכרה ותיקה מהימים המתוקים ההם, וקשה היה לא לחזור אליהם. בימים ההם, למשחק של הכח נגד נתניה היו כללים ברורים: הכח עמדה בהגנה ובזבזה זמן כשנתניה רקדה על המגרש. אם הכח היתה מנצחת, לצד השמחה, אנחנו, האוהדים, היינו תמיד מתפלאים: איך בכלל הצלחנו לנצח את הקוסמים האלה.

אתמול משהו מהאווירה של לפני שלושים וחמש שנה חזר. כשאני הולך עם הבן שלי למשחקים של הכח העונה בליגה הלאומית, אני מגיע חמש דקות לפני המשחק וחונה ליד הקופות. היום עמדו שם שוטרים ושלחו אותי למצוא חניה מעבר להררי וינטר ובקופות היה תור, תופעה לחלוטין לא מוכרת. את היציע הנגדי, המזרחי, פתחו אחרי הרבה זמן, ומול מקהלת אוהדי נתניה כמה מאות אוהדים, כולל אוהד עם כובע פרווה סגול וכמה ילדים - לא להאמין - שצעקו "הך הך הכח".

אווירת הפלאים הזו השפיעה על השחקנים של הכח. אפילו ברק בדש, שמתגורר לו בנחת בדרך כלל במעמקי הנבדל של הקבוצה היריבה, התחיל לרוץ. אמנם כשהוא הגיע לבד מול השוער הוא אפילו לא התקרב למסגרת, אבל לאוהדי הכח אף פעם לא היו ציפיות גדולות מדי מהחלוצים שלהם. ככה זה כשהשחקן הכי טכני שלך הוא אסי דומב. והוא באמת היה טוב אתמול.

דודו דהאן אולי בא משום מקום, אבל העמיד קבוצה סבירה לגמרי. שום ברק, כמובן, זה בכלל לא בדי.אן.אי של הכח, אבל קבוצה שמשדרת יציבות. זה בהחלט עשוי להספיק כדי לעלות לליגת העל מליגה שיכולה לעשות מחלת ים אפילו לאדמירל נלסון.

אבל מה שהיה עצוב באמת, בהשוואה לאותם ימים רחוקים, היה לראות את מכבי נתניה. הכח, עם תקציב בשקלים ישנים לעומת מיליוני היורו של דניאל יאמר, היתה טובה יותר לא משום שהשחקנים שלה נתנו את משחק חייהם ולא משום שהם התאבדו על המגרש, אלא משום שנתניה פשוט לא משחקת כדורגל. אחרי הגול שלהם בתחילת המשחק היתה תחושה שעטר אמר לשחקנים שלו שהתקפה אחת זה מספיק ואין צורך לעלות יותר קדימה. שכטר עשה משהו, אבל היתה הרגשה שהוא משחק לבד, על דעת עצמו. אנחנו בהכח נראינו כמו קוסמים. בגלל זה, כנראה, הפסדנו בפנדלים.