מתיאוס, תתרחק מאיתנו

גם בעונה בה הם בסופו של דבר נכשלו ונגררו לתחתית, ג'קי בן זקן וחיים רביבו מהווים מודל לניהול קבוצת כדורגל בישראל. אנשי עסקים מצליחים בהווה, אנשי כדורגל בעבר, בעלי זיקה לעיר אותה הם מייצגים, יוצרים תחושת שייכות ושליחות, מצופים בעור של פיל לתופעות הלוואי של הענף כתוצאה מניסיונם בתחום. לאחד יש כנראה עדיין חסך מקריירה שלא הבשילה, לשני יש מספיק רזומה כדי לתמוך בו להשלים את זה. שניהם משחקים את המשחק, אבל מודעים למוגבלויות שלו. הם לא נעלבים, לא רוטנים, לא בורחים מעיתונאים, לא מתחבאים מצלמים, אבל יודעים לשים את הגבול לכך, כשהם נדרשים לקבל החלטות לא פופולאריות עבור מועדון שכבר פעם הצליח, אבל עדיין מתקשה להמריא.

גם הם יודעים שאלון חזן נכשל העונה, אבל הם עשו הכל כדי להסתיר זאת. כאילו לחנך את השחקנים לקחת אחריות על המועדון הזה, וגם לייצר מסורת של מועדון לא בוגדני, שלא שוכח את העובדים שלו ברגעים קשים. בן זקן ורביבו לא רק נתנו לחזן את הגיבוי שהשחקנים לא נתנו לו. זה כל בוס יכול לעשות. הם גם שלפו את פנקס הצ'קים, והעמידו לרשות חזן כלים כדי לנצח. לנצח את קבוצות התחתית, את השחקנים הסוררים שהרגישו שאין להם תחרות, ואת השחקנים האדישים שפחדו לקחת אחריות. פתאום שחקנים שלא יכלו לשאת את משקל הקבוצה חזרו לעמדת שחקני המשנה, עם כניסתם לקדמת הבמה של משה אוחיון ודימטאר מקרייב. דוד רביבו קיבל את העזרה הנדרשת, שריקי קיבל את האח החונך שלו עד שהוא יפסיק להיות חלוץ פרווה ואלון חזן קיבל הנהגה חדשה לתקשר איתה. לא פעם אנו נתקלים באנשי עסקים מבריקים, שפשוט לא מצליחים כשהם נוחתים בכדורגל. התנאים להצלחה והתמדה הם כל כך שונים, עד כי נדמה שמדובר בשני עולמות נפרדים. דווקא המודל של בן זקן ורביבו הוא משהו שיכול לחבר ביניהם.

רוני לוי לא רק נאבק על כרטיס לאירופה עבור קבוצה אותה הוא כנראה כבר לא יאמן בעוד חודשיים, אלא גם על השנים הבאות שלו בתור מאמן, והנזק שהעונה הזאת עלולה לגרום לאחד המאמנים המשובחים שצמחו כאן מאז אברהם גרנט. זה באמת לא רק הכרטיס לאירופה, אותו מכבי חיפה - מקום חמישי בליגה למקרה שנרדמתם במשחקיה – עדיין יכולה להשיג. זה בעיקר חוסר הביטחון שהיא באמת תעשה זאת – דרישה מינימלית מסגל שחקנים שכזה. זה בעיקר חוסר הביטחון שבכלל מגיע לה יותר ממקום חמישי. נכון לעכשיו, גם אם רוני לוי יגיע לאירופה, עדיין יזכרו לו שמכבי חיפה שיחקה העונה כדורגל של מקום חמישי עם סגל של מקום שני. מאמנים אוהבים להאמין שהציבור זוכר בסוף רק את השורה התחתונה, אבל זאת תהיה טעות מצידו של רוני לוי לחשוב כך. גם ניר קלינגר נפנף בשורה התחתונה, אבל הציבור זכר לו בסופו של דבר גם את מה שהוא ראה על הדשא ושלח אותו לגלות ממנה עדיין לא חזר.

כבר עתה רואים את הצלקות שהעונה הזאת משאירה על רוני לוי. כמו כל שחקן, גם מאמן מאבד ביטחון כשהדברים לא מתחברים. גם מאמן סוחב אחריו עונות קשות ולא ממהר לשכוח איך הוא מסיים אותן. לא צריך להמציא דוגמאות מהעבר למה קרה למאמנים שעזבו מועדונים גדולים עם טעם מר בפה, כדי להבין כמה המחזורים האחרונים יקבעו לא מעט לעתיד הקרוב של רוני לוי כמאמן הצעירה/הפועל תל אביב/קבוצה בחו"ל. את הרמז לקיפאון הזה נתנה כבר הנהלת מכבי תל אביב, כשהעדיפה למנות את רן בן שמעון במקומו, עלבון שבהחלט לא יעיר מחדש את החושים של רוני לוי.

האליבי האחרון של לוי לעונה המבוזבזת היה היחס של הקהל, אבל מרגע שמכבי חיפה המשיכה להציג את אותה יכולת מאז ההכרזה על עזיבתו בעונה הבאה, גם זה נעלם. המטרה של אותה הכרזה היתה להסיר את המשקולות מרגלי השחקנים ולשחרר את האווירה הכללית, אבל הקבוצה עדיין חסרת יציבות, שזאת הגדרה מנומסת לקבוצה חסרת אופי. צל חיוור של מועדון מפואר, שמדדה מדי מוצ"ש לעבר החבלים, בתקווה שהגונג שנועל את העונה כבר יגיע. קצת כמו מצב הביטחון העצמי של המאמן שלה, שנראה לאחרונה יותר ויותר אובד עצות. ההודעה על עזיבתו של רוני לוי היתה אמורה להקים את האריה ממיטת חוליו, להכניס רוח חדשה, אבל לא פחות חשוב: לעזוב עם טעם אחר בפה. עם הישג קטן בליגה או בגביע, כדי לצאת ממכבי חיפה כמנצח, כמאמן שאולי היה שווה להשאיר אותו או להחזיר אותו, עם ספק קטן לגבי כל מה שקרה. לוי מפספס בינתיים את כל המטרות האלו. מכבי חיפה תמיד תוכל להחליף מאמן, אבל ספק אם הקריירה של לוי תוכל להחליף בקרוב מומנטום.

מאז היוודע דבר מועמדתו של לותר מתיאוס למכבי נתניה, מלאו כלי התקשורת בכתבות ופרשנויות על כך ששחקן העבר האגדי לא מתאים. לשפויים מאיתנו, נחזור על זה שוב: במדינת הגמדים, בה מקצוענות היא עדיין בגדר המלצה ועניין זה מה שמוצאים מעבר לים, סבורים שאין להם מה ללמוד ממתיאוס. בכל זאת, מה הוא כבר עבר בקריירה שלו המתיאוס הזה? מה הוא כבר השיג? מה הוא כבר ספג? נכון, הוא אולי יודע דבר או שניים על כדורגל, על חשיבה נכונה, על איך מתכוננים למשחק ולאימון. אוקיי, הוא ראה איזה אימון או שניים עם כמה רעיונות שלא ראינו בכדורגל הישראלי, הוא נתקל באיזו שיטת עבודה או שתיים שיש לנו מה להפיק מהן. ברור, הוא מכיר גם כמה שחקנים זרים ברמה מעט טובה יותר ממה שאנחנו רגילים, ואוהב לשחק בקצב מהיר, שעלול, חלילה, להעיר את ליגת העל משנתה. אבל חוץ מזה, הוא ממש לא מתאים. שיתחיל קודם בליגה נידחת, מתרבות כדורגל נידחת, ואחר כך ינסה את מזלו בליגה שעברה כבר הכל.

אותם גמדים עשו את זה גם ללואיס פרננדז. גם במקרה שלו, הם נאחזו בכתבות פרופיל ישנות על כך שאין לו מה ללמד אותנו, שהוא משוגע, שהוא שחצן, שהוא פרסונה נון גראטה, אבל את הכדורגל שבית"ר שיחקה עם פרננדז גם יצחק שום וגיורא שפיגל, שני מאמני צמרת בישראל, לא הצליחו להשכיח. זה מה שיקרה ללותר מתיאוס. התקשורת המקומית בנתניה תצחק עליו שהוא יעבוד על טכניקה עם דלה ימפולסקי, התקשורת הארצית תצטט עיתונאי ברזילאי שלא הסתדר עם מתיאוס בברזיל (בכל זאת, מדינה כדורגל נידחת, מה מתיאוס יכול לתרום להם), ואייל ברקוביץ' ימשיך לסגור חשבונות, סליחה, לבקר, את התנהלותו של דניאל יאמר. בואו נחסוך את הבושה הזאת מאיתנו. הספיקה הפעם האחרונה בה מספר עיתונאים כינו את לואיס פרננדז לואי דה פינס (ומיד אחר כך תקפו את תרבות הכדורגל בישראל), אף אחד לא יפריע לנו להיכשל. רק דבר קטן לפני כן. אל תאמרו שמתיאום לא מתאים. זה אנחנו שלא מתאימים.

את הקמפיין שערך ערוץ הספורט למשחקי נבחרת הנערים צריך ללמד בבית הספר לטלוויזיה. בסך הכל טורניר נערים, אירוע זניח שבזניחים לעומת אירועי הספורט שהתרחשו בשבוע האחרון, תפס כותרות ענק בעיתונים וסיקור שלא היה מבייש את הנבחרת האולימפית. מוטי איוניר התראיין בשבוע האחרון כאילו הוא ערב דרבי תל אביבי גדול שיכריע את גורל האליפות, שחקניו הצטלמו לקליפים כאילו הם לפני משחק פלייאוף ליורו וקיבלו כתבות פרופיל שמנתחות כבר מה טוב בהם ומה לא.

מדהים כיצד הפרומואים של ערוץ הספורט עדיין מכתיבים את סדר היום הספורטיבי, וכאשר הם רוכשים משהו יש להם יכולת לשכנע את כל העולם עד כמה זה חשוב. למזלה של הנבחרת, הלחץ התקשורתי עשה את שלו, לא עלינו בסוף לאליפות אירופה, ואז איוניר נזכר לומר מה בעצם כל כך חשוב במשחק נערים: לגדל שחקנים. זה הכל. כל הדרמה מסביב היא רק תפאורה מזיקה.

"השופטים הם גם בני אדם, מותר להם לטעות"

בית"ר ירושלים לא תבטיח כנראה את תואר האליפות במשחק בבלומפילד מול הפועל תל אביב, אבל מותר וצריך כבר לסכם את העונה שלה. על רשימת ההצלחות המלאה אפשר להמשיך להתווכח - טיפוח צעירים, התקרבות לאירופה, שיטת משחק ברורה - בית"ר בכל זאת זוכה באליפות אותה היא הפכה לקלה, אבל יהיה קשה לסמן את גזרת הזרים של יצחק שום כהצלחה. לא כשלון, אבל גם לא הצלחה. אלברז הוא מגן בינוני שלא סוחף אחריו את הקבוצה דרגה אחת קדימה ביכולת, רומולו הוא חלוץ ליגה טוב אבל לאירופה הוא נראה קצת איטי מדי, וג'וניור ויזה אפילו לא הרשים את שום בעצמו. בעמודת התארים של בית"ר תירשם אולי עוד אליפות, אבל מההשקעה הכלכלית של העונה לא נולד אף זר שיהיה חלק משלד לשנים הבאות. לא בואטנג, וגם לא חצי ממנו. לפעמים בינגו כמו בואטנג, זר שיחזיק אותך הרבה שנים, שווה לא פחות מתואר. בגזרה הזאת, מותר כבר לסכם, בית"ר לא הצליחה.