האסימון נפל

גם הם, קנאים שכמותם, מסורים ואוהבים, הבינו בסוף את גודל הצרה בה נמצאת קבוצתם. הם הלכו אחרי השחקנים בנאמנות אין קץ, מדן ועד אשקלון, והאמינו בכל לבם שבסוף הדברים יסתדרו. הרי תמיד איכשהו הכל מסתדר, לא? הנה, אולי עכשיו ששון יקלע איזו שלשה, אולי פניני ימצא את ארנולד מתחת לסל. נאדה. צליל שריקות הבוז של אוהדי הפועל ירושלים בסיום ההפסד לאשקלון, היה צליל ההתפכחות מהאשליה.

כשירושלים הפסידה למכבי במלחה, הם נשענו אחורה והזכירו בלגלוג את הרבע הרביעי מגמר הגביע. לאחר ההתפרקות מול בשיקטאש וההדחה מגביע יול"ב הם התנחמו בכך ש"מעכשיו נוכל להתרכז רק בליגה". גם ההפסד לנהריה, קבוצה שאיבדה את דרכה העונה, לא הדליק נורות אדומות בראשם. על אף הביזיונות מול קאזאן וזאדאר באירופה, מאזן החוץ המביש בליגה ורכבת הזרים שעברה להם מול העיניים, כאוהדים מסורים הם שמרו על אמונה עיוורת. אבל אז הגיעה אשקלון וחילקה להם, תוך פחות משבוע, שתי סטירות לחי מצלצלות, שהפילו את האסימון.

אפשר לומר ששעון החול של שמיר התהפך בהפסד לאשקלון, ומעתה נטל ההוכחה ירבוץ על כתפיו עד לגמר הפיינל-פור. אף אחד לא מצפה ממנו לפחות. הנהלת ירושלים יכולה להעניק לו ולשחקניו גב רחב ככל שיחפץ לבם, אבל את הגב הלא פחות חשוב, זה של האוהדים, המאמן איבד. מעתה שמיר עבורם הוא מאמן על תנאי, והוא הכתובת למחדל השבועי עליו הם נאלצים לשלם.

למזלם של הירושלמים, רמת גן מאבדת גובה (בל נשכח שמדובר בקבוצה שסומנה כמועמדת לירידה) ונהריה בועטת בדלי גם כשהוא ריק, ולכן לא מן הנמנע שהאדומים יהיו בפיינל-פור. אך בטווח הארוך זה לא מצב בריא לקבוצה, שתגיע לשם בחסד ולא ממש בזכות. שמיר יודע המון כדורסל, אבל השנה הנוכחית במלחה לא עשתה לו ולמועדון טוב. מישהו עוד עלול לסמן את העונה הזו כהישג, על אף שכולה כישלון ארוך ומתמשך, ולחשוב ששמיר הוא האיש המתאים להוביל את הקבוצה גם בעונה הבאה. למישהו הזה קוראים דני קליין, ואוהדי ירושלים צריכים לקוות שהוא לא שבוי באשליה.