פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        וול סטריט

        אודום מתחמם, ג'יי אר סמית' מתפרע, ג'וש הווארד מתעצץ, ורד תוהה למה הוא לא עם לברון. אסף רביץ עם המניות החמות והקרות ב-NBA

        מניות חמות

        למאר אודום (לוס אנג'לס לייקרס):

        בזמן שקובי וכריס פול ממשיכים במירוץ המטורף ל-MVP (והפעם - משחק של 53 נקודות שמקטין את הסיכוי של קובי לזכות), מגיעה מילה טובה גם למספרי 2 שלהם. דייויד ווסט לא נכנס כי החמיץ כמה משחקים לאחרונה, אבל מאז שחזר הספיק להתפוצץ עם 37 נקודות על הראש של גארנט (!), 35 ו-16 ריבאונדים מול אינדיאנה, ולקנח עם באזר ביטר נגד קליבלנד.

        בצד הצהוב-סגול של המירוץ חזר אודום, בעקבות הפציעה של גאסול, לתפקיד של מספר 2, והחליט לקחת אותו ברצינות לשם שינוי, ונותן חודש גדול לו חלק משמעותי ביכולת של הלייקרס להישאר בעניינים גם כששני שחקני הפנים היחידים שלהם הם צרפתי בשם רוני וקונגולזי בשם די ג'יי. ב-13 האחרונים מספק אודום ממוצעים של 16.5 נקודות ב-58 אחוזים מהשדה, 12.8 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים ו-1.6 חטיפות וחסימות. מה שכן, הוא עדיין השחקן האחרון בליגה שאני רוצה שייקח זריקת עונשין קריטית (בשיא הרצינות. אני מעדיף את שאקיל וביג בן).

        מייק ביבי (אטלנטה הוקס):

        המילים "אטלנטה" ו-"פלייאוף" מזמן לא נראו קרובות יותר, אחרי 2000 שנות גלות. ההוקס ניצחו שישה מהשמונה האחרונים, ופתחו פער של משחק וחצי בקרב על הקבוצה שהולכת אחורה לאט יותר (הידוע בעיקר בכינוי הקרב על המקום השמיני במזרח). הייתי יכול להתקטנן עם העובדה שהם בפיגור של 12 משחקים מגולדן סטייט, שבשנייה זו ירדה למקום התשיעי במערב, אבל כשמדובר בהוקס, הפרנצ'ייז הכושל ב-NBA בעשור האחרון, עצם העמידה במטרה, עלובה ככל שתהיה, תהווה הישג עצום וזריקת בטחון לעתיד מעט עכור ומצ'וקמק יותר.

        הפרחים, כמובן, מגיעות לביבי. לקח לו זמן להיכנס לעניינים, אבל אם יש משהו שהוא יודע זה לספק לקבוצה מוכשרת ונאיבית את הווינריות והיעילות הדרושות לה. ברצף המוצלח האחרון הבנימין התעלה כשצריך, ונתן לחבריו לחגוג כשפחות היה צריך. בשישה האחרונים הוא מזכיר את עצמו בימים טובים יותר עם 20.3 נקודות, 3.5 שלשות ו-5.8 אסיסטים. ג'ו ג'ונסון נהנה במיוחד מנוכחות של פוינט גארד אמיתי ראשון בסביבתו מאז שהבריז לנאש, ועלה החודש מ-41 ל-47.5 אחוזים מהשדה, ומ-20 ל-25 נקודות.

        טרוי מרפי (אינדיאנה פייסרס):

        בסוף מסתבר שהטרייד שהביא את מרפי ומייק דאנליבי לפייסרס לא היה כל כך נורא. החוזים שלהם גדולים וארוכים, אבל שני הלבנבנים הם האחרונים שניתן לבוא אליהם בתלונות על מצב הקבוצה. להיפך, הם מחזיקים אותה יחד עם דני גריינג'ר. אז מה תוקע את הפייסרס? כנראה כי גם הכוכב (ג'רמיין אוניל) וגם הפוינט גארד המוביל (ג'מאל טינזלי) משחקים בממוצע 50 משחקים בעונה. בכלל, העונה הזו חיסלה את מעט המוניטין שנשאר לג'וניל, ואם יש טרייד שדפק את הפייסרס זה הטרייד שהם לא ביצעו עליו כשעוד ניתן היה.

        בחזרה ללבנבנים. דאנליבי לפתע נראה כמו השחקן שהוא אמור היה להיות, והולך ומשתפר, כשבמרץ הוא קולע 21.9 נקודות ב-50.8 אחוזים מהשדה, צולף 2.8 שלשות ב-57 אחוזים, ותורם יפה גם בשאר הקטגוריות. מרפי התעורר בחודשיים האחרונים ומתחיל להזכיר את ימיו כחביב הקהל בגולדן סטייט. המספרים הם 15 נקודות עם שלשה וחצי ו-8 ריבאונדים, ובחמישה האחרונים הוא כבר עלה ל-19.2 ו-12.2 עם 3.4 שלשות. יחד עם גריינג'ר הם מהווים יופי של סגל משלים, עכשיו נשאר רק למצוא להם כוכב רציני.

        ג'יי אר סמית (דנבר נאגטס):

        לפני חודשיים הייתי בטוח שהאזכור החיובי היחידי שג'יי אר יקבל יהיה בחמישיית השחקנים המטורפים בליגה, אבל מאז הידית התחילה לפעול בעוצמה מטורפת. בימים שהוא פוגע, ויש הרבה כאלה בחודשיים האלה, אין דרך הגיונית לעצור את שחקני החוץ של דנבר. גישת הרובים בהתקפה והשושנים בהגנה של הנאגטס יושבת בול על סמית, וכולם סביבו שרוטים מספיק כדי להשכיח מג'ורג' קארל ולגרום עד כמה הוא שונא אותו.

        קצת מספרים: בחודשיים האחרונים הוא עולה מהספסל וקולע 14.5 נקודות ב-50 אחוזים מהשדה, בעזרת 2.8 שלשות ב-46.7 אחוזים. בשאר הקטגוריות הספרות הבולטות הן 0, 1 ו-2, אבל אפילו זה משתנה לאחרונה כשהוא מתחיל למסור מדי פעם. בפברואר היו לו שני משחקים של 8 שלשות, באחד מהם קלע 43 נקודות, במרץ הוא הסתפק ב-7 שלשות מול ממפיס. דנבר השתחלה למקום השמיני בדיוק בזמן הנכון, וכשמדובר בקבוצה שקלעה 125.4 נקודות למשחק בתשעה האחרונים שלה, זאת בשורה מצוינת.

        מניות קרות

        ג'וש הווארד (דאלאס מאבריקס):

        פעם זה היה נוביצקי, עכשיו זה קיד. איכשהו, הווארד תמיד נשאר מחוץ לטווח חיצי הביקורת. אז הגיע הזמן להכריז - הווארד הוא שחקן של רבע ראשון. מישהו זוכר הצגת מאני טיים שלו? סל גדול? בסדרה מול הווריורס המספרים שלו היו יפים, אבל כשנוביצקי נזקק למספר 2 שלו ברגעי האמת הוא לא היה שם. וגם לא יהיה בעתיד. העונה היא מקרוקוסמוס של משחק ממוצע של הווארד - הוא התחיל אותה נהדר, דעך בהמשך עד לתקופה איומה (16.3 נקודות ב-38.6 אחוזים מהשדה בפברואר האיום של דאלאס), ומאז התייצב על בינוניות וחוסר יכולת לדאוג לנצחונות.

        נכון לעכשיו, הבשורה הטובה ביותר בדאלאס היא שהם בדרך הבטוחה להימנע מעוד טראומה בפלייאוף. חוסר היכולת לנצח משחק צמוד הפך לפתולוגי, וזה מוגזם בקבוצה שיש לה שחקנים שמסוגלים לסדר לעצמם מצבי קליעה כמו נוביצקי, הווארד, טרי וסטאקהאוס.

        מייקל רד (מילווקי באקס):

        הנה שאלת "מה אם" שכולם שכחו - בקיץ 2005 לקליבלנד היה כסף לשוטינג גארד רציני, אותו רצו להוציא על למייקל רד, שהעדיף להישאר במילווקי ולהיות הפרנצ'ייז פלייר של קבוצה שנראתה בדרך למעלה. בסוף קליבלנד הלכה על לארי יוז, שהיה הצלחה כבירה, וגם הסיפור של הבאקס כבר ברור - לארי האריס החתים כל מה שזז (וגם כמה שלא) על 36-80 מליון דולר ותקע את הקבוצה עד לימים שצ'לסי קלינטון תרוץ לנשיאות, רד התברר כסקורר שלא מסוגל להנהיג קבוצה רצינית, ובוויסקונסין עדיין קר בטירוף. רד יכול היה להיות הסקורר שליד לברון ולהציל לעצמו ולדני פרי את הקריירה.

        גם השנה נדמה היה בהתחלה שרד פיתח משחק אול אראונד אמיתי. גם השנה לא נשאר מזה כלום במרץ. גם השנה מילווקי נראתה בעניינים לרגע ומאז דועכת בעקביות לעמדת הנמושה הבכירה שלה. הבאקס הפסידו 12 מה-14 האחרונים שלהם (כולל הפסד למיאמי!!), ורד הסתפק בהם ב-21.4 נקודות באחוזים רעים, 3.6 ריבאונדים ו-2.6 אסיסטים. אפילו הסיני הפסיק להראות ניצוצות, ואני מוכן להישבע שרשום שדזמונד מייסון הוא הסמול פורוורד הפותח, למרות שחוץ ממנו אף אחד לא זכר שהוא עדיין בליגה. דכאון.

        טיירוס תומאס (שיקאגו בולס):

        מרוב סיפורים השנה שכחנו לגמרי את ההתפוררות של שיקגו. קורה שיש עונת נפילה, מתחילים עם פציעות ולא מצליחים להתאושש, מתקבל על הדעת שכל מיני שמועות פוגעות בבטחון של השחקנים. אבל עד כדי כך? אפילו לא פלייאוף במזרח? איך בדיוק שיקגו אמורה להמשיך מכאן? ג'ון פקסון הפך השנה לסיזיפוס של ה-NBA, אחרי שנים של בנייה איטית ומחושבת הוא מתחיל עכשיו מההתחלה, כאילו אנחנו ב-1998, כאילו שאין לו דבר שניתן לסמוך עליו.

        כל אחד מהבולס יכול וצריך היה להיכנס לרשימה השחורה. היינריך נוראי (אבל נטחן מספיק), דנג זה אחד שבתחילת העונה הייתי מהמר על כלייה שיהיה אולסטאר, בן גורדון קולע מדי פעם וממשיך להסתפק בכך, וביג בן מחריב קבוצה אחרת עכשיו. אבל מעל כולם בולט טיירוס תומאס. האתלט המדהים אמור היה לפרוץ העונה, אבל לא הסתדר עם סקיילס, וגם לא עם מי שהחליף אותו. בוילן באמת התכוון לתת לו צ'אנס, אבל תוך מספר שבועות טיירוס חזר לקצה הספסל ומשחק פה 3 דקות ושם 17. עוד כשרון מבוזבז נכנס לסטטיסטיקה.

        טים תומאס (לוס אנג'לס קליפרס):

        אם TT אחד נכנס לרשימה צריך להכניס גם את השני, רק שלא ייעלב לנו. מכיוון שלא נשאר על מי לרדת בניקס (ווילסון צ'אנדלר?) ומיאמי (קאסיב פאוול?), אני נאלץ לחזור לנמושת כל הזמנים. ג'יי לנו יכול להיות רגוע, סדרי העולם לא זזים במילימטר - הלייקרס מתמודדים על תואר והקליפרס מתמודדים על הזכות לבחור רוקי שיברח מהם אחרי ארבע שנים. אלטון ברנד כנראה לא ילבש את מדי הקבוצה יותר, מאגטי חושב על החוזה הבא, קיימן שכח מהפתיחה המדהימה ואל תורנטון כבר יודע שבשנה הבאה הוא יהיה שם לבד. התוצאה היא 18 הפסדים ב-21 האחרונים.

        מישהו באמת חשב שתומאס מתכוון לשקם ברצינות את הקריירה אחרי הפלייאוף הגדול ההוא עם פיניקס ב(שליש) שנת חוזה? הכוונה - מישהו חוץ מאלג'ין ביילור, שנתן לו המווון כסף? בקליפרס, שזקוקה נואשות למנהיג, כוכב, שומר, סקורר, משהו, תומאס הוא סתם עוד שחקן, לפעמים קולע, לפעמים נעלם, לפעמים פצוע. מאז שקאסל עזב ופירק את הצמד ET ו-TT, המצב מדרדר ובשבועיים האחרונים הוא בקושי מורגש. אולי מנג'רים בליגה ילמדו כבר לא להתייחס לחודש האחרון בשנת חוזה? רגע, מודיעים לי עכשיו שממפיס מתכוונת להציע למאגטי 800 מליון דולר לשש שנים בקיץ ושבילי קינג מתכוון להציע לו 600 מליון ושלוש מדינות באפריקה לבחירתו, למרות שאין לו אפילו קבוצה.