החמישייה הטובה
1. עונה משוגעת. דנבר משחקת ככל הנראה את ההתקפה הכי משוגעת בליגה. בשבוע שעבר, מול סיאטל, קלעה דנבר 168 נקודות (כמות הנקודות הרביעית בגובהה בהיסטוריה) ובמשחקים אחרים במרץ קלעו הנאגטס 126 מול פיניקס, 137 מול טורונטו, 125 מול ניו ג'רסי, ורק פעם אחת לא עברו כלל את ה-100 (מול יוסטון הקשוחה). רק לחשוב מה היה קורה לו הייתה נקרית בדרכם מיאמי... כמה זה היה נגמר, 178:52? לדנבר יש כל כך הרבה כלים התקפיים שזה כמעט מפחיד. לא רק אלן אייברסון וכרמלו אנטוני אשר הקליעה היא בדמם, אלא גם קניון מרטין, ג'יי אר סמית ולינאס קלייזה הם יצרני נקודות בחסד. כל אלו מגובים במרכוס קמבי הנפלא, שנותן עונה נפלאה ובמשחק ההוא מול סיאטל היה מפחיד במיוחד ואף רשם טריפל דאבל של 13, 15, 10 עם 4 בלוקים. עכשיו, אחרי כל זה, רק תחשבו שדנבר נמצאת בקצב הנכון להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של האנ.בי.אי לא לעלות לפלייאוף למרות עונה של 50 ניצחונות. עד כדי כך העונה הזו משוגעת והמערב משובח.
2. רשמית מלך. את זה שלברון ג'יימס הוא המלך כולם יודעים. אבל עכשיו גם ספר השיאים וההיסטוריה של קליבלנד ושל הליגה כולה נאלצים להסיר את המגבעת ולהכיר בכך רשמית. בסוף השבוע האחרון חלף ג'יימס על פני בראד דוהארטי והפך להיות מלך הסלים של קליבלנד בכל הזמנים. הוא עשה זאת בגיל 23 בלבד ותוך פחות מחמש שנים (!), ובאותה הזדמנות הפך הלברון לשחקן הרביעי בלבד בכל הזמנים להגיע ל- 2,500 אסיסטים וריבאונדים בפחות מ- 400 משחקים. אין ספק שהקריירה של המלך הולכת להיות רצופת שיאים והישגים, אבל כבר עכשיו זה רק נראה יותר ויותר טוב.
3. טורקיש ג'ורדן. הידו טורקוגלו בעונה מטורפת, את זה אנחנו כבר יודעים. אבל כל הציפיות לרגיעה בגזרה הטורקית לא רק שהתבדו והופרכו, אלא גם חיזקו וחידדו את טרולולו והדליקו אותו להעלות את רמת משחקו במדרגה אחת נוספת בזמן האחרון ולשחק כמו אולסטאר אמיתי. בתשעת המשחקים האחרונים קולע טורקוגלו 22.3 נקודות לערב, מוסיף להם 5.3 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים ו- 2.9 שלשות. מול אטלנטה רשם הטורקי טריפל דאבל מרשים של 23, 10, 13, ומול וושינגטון קלע 39 נקודות, כולל 7 שלשות. טורקוגלו הוכיח השנה שהוא הדבר האמיתי, והוא בפירוש המועמד המוביל בליגה לתואר השחקן המשתפר.
4. כתפיים רחבות. אז זה לקח קצת זמן להתחבר, וגם כאן ב-5/5 קטלתי את התמהיל החדש בפיניקס, עם בואו של שאקיל אוניל, אבל לפחות ברצף הניצחונות האחרון (שבעה ניצחונות עד שני ההפסדים מול מובילות המזרח) זה כבר נראה יותר טוב. הסאנס לא מסתכלים יותר אל תחתית השמינייה הראשונה במערב, כי אם אל הלייקרס וניו אורלינס, הרבה יותר קרוב לפסגה מאשר למאבקי הכניסה לפלייאוף. שאקיל אמר השבוע שאמארה סטודמאייר משחק כמו MVP, ומה שנכון נכון - הנוכחות של שאקיל עושה רק טוב לאיש הגדול השני בפיניקס, ושניהם ביחד פשוט מתעללים בהגנות של היריבות. אני לא יודע אם זה יספיק בפלייאוף, אבל נכון לעכשיו שוב יש מקום לאופטימיות בקרב מי שהשמשות חשובות לו.
5. לב סגול צהוב. לוס אנג'לס משחקת בשבועות האחרונים ללא אנדרו ביינום, ובשבוע האחרון גם ללא פאו גאסול. למרות החששות שגל הפציעות הזה (הכולל גם את טרבור אריזה המושבת זה כחודשיים, ואת קובי בריאנט המשחק תוך כדי פציעה טורדנית באצבע ידו) יאט את הלייקרס, הצהובים סגולים דווקא נראים כמי שמסתדרים היטב בכל מצב ובכל הרכב, והם גם עתה צמודים לצרעות במאבק על ראשות המערב. קובי בריאנט אינו נותן לפגיעות הגופניות או לעייפות להשתלט עליו, לאמאר אודום נראה לאחרונה כמו אולסטאר לכל דבר, וכל הצוות המסייע תורם בדיוק את מה שמצפים מצוות מסייע של קבוצה גדולה לתת - לב ונשמה. התוצאה היא שהרכבת של ג'ק ניקולסון לא עוצרת בינתיים, כל הדרך אל הפלייאוף.
אל תפספס
החמישייה הרעה
1. פתאום באמצע החיים. אחרי עונה לא יציבה, עליות ומורדות די חדות ותחושה שאולי לקראת זמן האמת הדברים דווקא מתיישרים, דווקא עכשיו באה נפילה חדה בדאלאס, תרתי משמע. עם חמישה הפסדים בעשרת המשחקים האחרונים מגיעה הידיעה על פציעתו של דירק נוביצקי, בקרסול ובברך, והיעדרותו הצפויה בשבועיים הקרובים חושפת פעם נוספת כמה השמיכה של המאבריקס קצרה. כעת ברנדון באס (מי?) הוא האופציה הראשונה בעמדת הפאוור פורוורד, והמחליף היחיד למעשה של אריק דאמפיר בעמדת הסנטר לקראת המאבקים החשובים באמת של סוף העונה. פתאום, ממעמד של מועמדת לאליפות, דאלאס מוצאת את עצמה מול איום ממשי של הדחה מהפלייאוף.
2. הלך הכסף. גם העונה, כמו בעונה שעברה, מהפוטנציאל של הבאקס לא יצא דבר. השנה זה אפילו יותר מכעיס, כי בעונה בה מייקל רד, מו וויליאמס, אנדרו בוגוט, צ'ארלי ווילאנובה ובובי סימונס בריאים, יחסית, לתקופות זמן ארוכות, משחקים יותר ביחד וצוברים ניסיון, אפשר היה לצפות לפחות ל- 30 ניצחונות, מה שכרגע לא נראה סביר שיקרה. גם החיזוק של וי ג'יאנליאן לא עזר למילווקי, אשר לקראת סוף העונה הזו נראים פשוט כמו אוסף של אינדיבידואלים במה שרק ניתן לתאר יותר כקרקס מאשר ככדורסל ששווה להתייחס אליו. עם 10 הפסדים ב- 12 המשחקים האחרונים זה לא נראה טוב, והאוהדים שוב צריכים לחכות לשנה הבאה בשביל (אולי) קצת נחת.
3. ושוב רקוב. בדיוק כשחשבנו שכבר ראינו הכל, ושכל המילים הקשות כבר נכתבו בהקשר של הניקס, אייזיאה תומאס מוכיח שתמיד אפשר להרוס קצת יותר. "טאנקינג" אינו מושג זר ב-NBA וכל עונה מאשימים קבוצות מסוימות שאינן מנסות לנצח מספיק, כדי לשפר את בחירות הדראפט שלהן. עד עתה לפחות הייתה לכל המנג'רים והמנהלים בליגה הבושה המינימלית לנסות לטשטש את העקבות ולהסוות את ההתנהלות הלא ספורטיבית בפציעות או בעיות אחרות. תומאס, מצדו, שבר גם את המוסכמות האלו וסיפסל בסוף השבוע את זאק רנדולף ואת קוונטין ריצ'ארדסון במודע לחלוטין ותוך הצהרה מראש שאין בכוונתו לשתפם. לא פציעות או תירוצים אחרים, הסיבה האמיתית הייתה הרצון להפסיד (משימה שגם צלחה) בק-טו-בק למינסוטה ולממפיס, שתי הקבוצות הגרועות בליגה שאינן נקראות מיאמי. עכשיו כבר באמת אין גבול לחוצפה, וזה לא שניו יורק השיגה הישגים מרשימים עם רנדולף וריצ'ארדסון, אלא שעכשיו זה כבר לא סתם מעורר רחמים, אלא ממש מכעיס.
4. חורף מאוחר בקנדה. דווקא בזמן שבו הקבוצות אמורות להתחמם, טורונטו מתקררת. פתאום הקסם הטמון בתלכיד הקנדי לא מפיק מעצמו את המקסימום כמו בעבר, ועמוק בתוך תרדמת החורף מבינים בטורונטו שעליהם להתעורר ולהתחיל לנצח, כי אפילו המקום בפלייאוף עדיין לא מובטח. כאשר באמתחתם 11 הפסדים ב- 15 המשחקים האחרונים גם החזרה של כריס בוש מפציעה עדיין לא עוזרת לייצב את השורות, ולא ברור מה צריך לקרות כדי לאפס שוב את הכוונות של הצוות החצי אירופאי של הראפטורס. מה שבטוח הוא שמה שלא יעשו שם, כדאי שיקרה מהר.
5. להתראות כריס, שלום וובר. כריס וובר כבר ייזכר, כנראה, בגלל פסק זמן אחד. אולי גם בזכות כמה וכמה אכזבות נוספות להן היה שותף. אבל וובר, אשר הודיע השבוע על פרישה סופית מכדורסל, ייזכר לפחות אצלי כאחד המוסרים הגדולים ואחד השחקנים המגוונים שראיתי משחק. שיאו, מבחינתי, היה בהרכב הגדול של סקרמנטו, אשר מתחה את הלייקרס כל כך הרבה פעמים ומשכה את החבורה של שאקובי למשחקים מן המדהימים שאפשר לזכור. וובר שיחק בליגה הטובה בעולם 15 עונות ומסיים את הקריירה עם ממוצעים אשר יציבו אותו ברשימה אחת עם גדולי השחקנים אשר שיחקו את המשחק, ועל זה מגיע לו לעזוב את המגרשים על שטיח אדום. את כל הדברים הטובים שעשה האיש אי אפשר לקחת ממנו, וגם אם לפעמים, בשנים האחרונות בעיקר, נטינו לצחוק עליו, על איטיותו ועל חוסר היכולת לנצח משחקים, אני אזכור ממנו בעיקר את הטוב. הוא יחסר לנו.