אל תדברו אתי על מכביזם

יש אוהדים למכבי תל אביב ויש אוהדים למכבי תל אביב. יש את האוהד שמבין את מצב העניינים בטבלה ורוצה רק ניצחון, ויש את זה שיתקומם על "הבונקר" של יום ראשון, על החילוף של החלוץ ועל אוספי הכדורים. כמו פז חסדאי, אחד שחי את הרומנטיקה של שנות ה-90, או שמקסימום התרגל לאווירת סוף העונה שאנחנו מכירים מהשנים האחרונות. חסדאי מסרב להשלים עם הישות של מכבי תל אביב כקבוצת תחתית, מטיף לכולנו על המכביזם ורוח הנעורים שאבדו. הוא לא בדיוק מעכל ומבין מה קרה העונה. הוא מרגיש את הסבל שאוהדים רבים מרגישים מהמחזור הראשון, אבל לא מפנים שעכשיו לא הזמן להתפנק, כי מי שמתפנק ישחק בעונה הבאה ברמת השרון וברעננה.

לא הפסדתי אף משחק של מכבי תל אביב העונה. בהתחלה, הייתי מגיע אדיש. נכנס לאצטדיון ממש לפני שריקת הפתיחה, סובל שעתיים, לא נהנה מהכדורגל, לפעמים לא מבין את האוהדים, מתקומם על החילופים, רב עם השוטרים, ואפילו הקולה במחצית היא לא מהסוג שאני אוהב. סבלתי, אבל עדיין הייתי מגיע. זה לא היה קל. ומילא הרמה הנמוכה, על זה אני יכול למחול, אבל ההפסדים התחילו להיערם, התחתית בערה ואנחנו לא עשינו שום סימן של יציאה מהבוץ. לאט לאט התחלפה האפטיות בחשש גדול. פתאום התחלתי לחשוב על הירידה ההיסטורית, על החגיגה שתהיה בתקשורת כשנסיים את העונה מתחת לקו האדום.

כל זה שולח מושגים יפים כגון מכביזם וערכים לחדר אחורי וקטן במוח. שישארו שם, אולי בעונה הבאה הם יחזרו, ואולי לא. הסבל הזה גורם לך לצעוק על שני ילדים בני 6 לזרוק כדורים למגרש כדי לבזבז זמן (כן, גם אני אשם), הדיכאון הזה משפיע עליך לרצות לקחת כל נקודה. בכל האמצעים. רק מי שעבר את הסבל הזה, יוכל לבוא לדבר איתי על מכביזם, על השפלה ועל בונקר. גם אני רוצה לדבר על כדורגל יפה ועל משחק פתוח, לשכוח את החרא שאכלנו בכפית. אבל קודם, את העונה הזו אנו צריכים לשרוד. ולא, פה אין קומבינות של ההפקה ואי אפשר לסגור בריתות. אנחנו צריכים לשרוד, ואנו תלויים רק בעצמנו.

אפשר לבוא ולדבר על היסטוריה וערכים, אבל תמיד צריך לחזור למציאות, למאבק ההישרדות. במציאות של היום, אנו זוכרים רק את הניצחון, רק את הנקודות, העיקר להישאר. במציאות של היום, אנחנו צריכים לשמוח על מה שרק אפשר, אנחנו מחפשים להיאחז בכל נקודת אור, גם אם נקודת האור הזו כרוכה בשער חוקי שנפסל ליריבה. אנחנו מחפשים סיבות לחזור לחייך. עזבו אותי ממכביזם, עזבו אותי מהכל. תנו לי להישאר בליגה.