זה רק הישרדות

"אין, אני אומרת לך, הדן מנו הזה הוא תותח-על, הוא מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו", אמרה בת זוגי במהלך עוד שיחת סיכום טלפונית אחרי עוד פרק מרגש של הישרדות. "הוא כמו ההוא שסיפרת לי עליו, שנהיה מאמן צ'לסי בלי שזה הגיע לו, רק תיחמן את כולם. נו, איך קוראים לו, אברם גרם". התעלמתי מהשיבוש בשמו של מנג'ר צ'לסי והגבתי בענייניות: "אה?"

"תחשוב על זה, דן מתחמן את כולם ומוביל אותם לעשות את מה שהוא אומר ובסוף מצליח להשיג את מה שהוא רוצה, זה לא בדיוק כמו האברם הזה?". ככלל, אני נוהג לעשות מה שאומרים לי אז באמת חשבתי על זה והגעתי למסקנה הבלתי-נמנעת שההקבלה בין הזכר השולט של שבט טאיינו לבין האלפא מייל של סטמפורד ברידג' היא לא רק מתבקשת, היא הכרחית. ומעבר לכך, היא לא היחידה. הרי הישרדות היא תכנית שבה המשתתפים נדרשים לעבוד ביחד, אך גם להתחרות אחד בשני ובשלב מסוים, אפילו לתקוע סכינים זה בגבו של זה, כל זאת כדי לנצח. ומה בעולם הספורט – עבודה משותפת? יש. תחרות? יש גם יש. ותקיעת סכינים בגב? נו באמת. לפיכך, לכל אחת מדמויות המפתח על האי בוודאי קיימת מקבילה בעולם הספורט, וכל שנותר הוא למצוא אותה.

המאסטר מניפולטור, המומחה ליחסי אנוש, האיש שיגרום לך לעשות בדיוק את מה שהוא רוצה ועוד יגרום לך להאמין שאתה בעצם משרת את האינטרסים של עצמך. חיוך פה, קריצה שם ותוך זמן קצר גם אתה תהיה שבוי בקסמו. ממש כמו דן, גם אברם הקיף את עצמו תוך זמן קצר באנשי שלומו (נעמה בתפקיד מייקל אמנלו?), ומאז הוא לא נותן לשום דבר לערער את מעמדו. הפסד לבארנסלי? זה בסדר, יש ליגת אלופות. הפסד באתגר חסינות? שום בעיה, נסדר ששחר תעוף. התקשורת לוחצת? המעמד מעורער? הצחקתם אותו, נתראה בגמר (במוסקבה או באולפני הרצליה).

למעשה, השניים הללו כל כך מתאימים זה לזה, שאני רוצה להציע רעיון מהפכני. הרי שמענו לא מזמן שאברם מחפש לעצמו עוזר ישראלי לעונה הבאה. אני אומר, עזוב אותך מלחמן, תביא את דן לצ'לסי. תוך שבועיים טרי ולמפארד כבר יבינו עם מי יש להם עסק ולא תשמע מהם ציוץ. גם דרוגבה יישר קו ואם לא, נסדר לו שיחה עם עידן קפון, הוא כבר יסביר לו מה קורה למי שלא מבין מאיזה צד מרוחה החמאה. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר לשלוח אותו לאי המתים, או איך שקוראים לזה באנגליה, לשפילד וונסדיי.

הווינר האולטימטיבי, לפחות עד לתקופה האחרונה. בדיוק כמו הטניסאי הדגול, נועם הבין מהר מאוד שכל האינטריגות והתככנות של ספורט קבוצתי זה לא בשבילו, תן לו את האחד על אחד שלו והוא כבר יפרק את כל היריבים בדרך לגביע. אתם קוראים לזה 'אי המתים', הוא קורא לזה הכרטיס הפתוח שלו לגמר. כל שלושה ימים מגיע קורבן חדש והתוצאה תמיד זהה: גיים, סט, מאץ' ומי הבא בטור? לפעמים זה עלול להראות כאילו הוא בדרך להפסד, אבל זו רק אשליה אופטית. תרמית מכוונת מצד ההפקה כדי להשלות את הצופים ולגרום להם לחשוב שיש אופציה אחרת. אתם חושבים שלנדאל או ג'וקוביץ' יש סיכוי לתפוס את המקום הראשון בעולם? גם מושיק חשב וראינו איפה הוא גמר.

אבל הדמיון בין השניים לא נגמר פה. כי כמו למקור השוויצרי, גם לנועם יש את התכונה המעצבנת הזו שהופכת אותו לאהוב על כולם. לא מספיק שהוא ינצח אותך, אתה גם תיתן לו נשיקה וחיבוק אחר כך, או לפחות לחיצת יד מנומסת ליד הרשת. במסיבת העיתונאים תגיד שאין מה לעשות, שהוא פשוט הכי טוב ואפילו תאחל לו בהצלחה בהמשך ואשכרה תתכוון לזה. ככה זה עם הטיפוסים האלו, לא מספיק שהם חייבים להיות הכי טובים הכול, אפילו לתת לך לשנוא אותם הם לא מסוגלים.

כישרון? יש, יכולת מוכחת? יש, ווינריות בלתי-מתפשרת? יש ויש. אבל למי איכפת מכל זה, תסתכל איזה תחת. בדומה לבעלה של פוש ספייס, מרינה היא ללא ספק הכוכבת הכי גדולה באזור שלה ולמרות שהיא הפגינה כישורים נאים לא פעם, קשה להשתחרר מהרושם שהסטאטוס שלה נובע בעיקר מצמד הכישורים הנאים שממוקמים אסטרטגית על גופה. גם בקהאם הוא בחור מוכשר, ווינר ואלוף בזכות, אבל בוא נגיד שאת חוזה ה-50 מיליון לעונה בלוס אנג'לס הוא קיבל גם בזכות זה שהוא נראה קצת יותר טוב מקרלוס טבז. מה שבאמת יפה בהשוואה הזאת היא ששניהם פיתחו שיטה מאוד מיוחדת להתמודד עם המעמד שלהם והאיכויות הפיזיות שתרמו לו. "ללכת עם ולהרגיש בלי", קוראים לזה בשפה המקצועית.

"התחת והציצי רק הפריעו לי בחיים", תישבע מרינה וזאת למרות שאי אפשר להסתובב בת"א מבלי להיתקל בצמד העופרים המפורסם, שמתנוסס בגאווה ועם כיסוי מינימאלי על גבי חצי מהמגזינים בארץ. "אני כאן בשביל הכדורגל", יצהיר בקהאם עם נחיתתו בלוס אנג'לס ומיד יתפנה ללאנץ'+סמינר סיינטולוגיה עם טום וקייטי. אין מה לעשות, ככה זה שאתה יפה ומוצלח. אין צורך מעשי בהיגיון ואם זה לא מוצא חן בעיניי מישהו, הוא יכול לנשק לך את התחת.

"הוא לא אתלטי, הוא לא אסטרטגי, הוא פשוט שם", נאמר על המלצר החביב מחולון שאיכשהו הצליח לשרוד במשחק הרבה יותר זמן מרוב המתמודדים, שחלקם היו מוכשרים ממנו באופן בולט. נשמע לכם מוכר? אתם מכירים עוד מישהו שבנה קריירה על להיות במקום הנכון ובזמן הנכון (ואם אפשר, לא באופסייד)? נכון, מלך השערים של כל הזמנים. גם הוא רכב על גבם וקצר את פרותיהם של חבריו המוכשרים יותר לקבוצה, תוך שהוא אינו ניחן בשום תכונה בולטת זולת אחוז ניצול מצבים גבוה במיוחד. וממש כמו האווירון, גם משה הוא חלוץ רחבה טיפוסי. הוא ישוטט על המגרש חסר מעש במשך רוב המשחק, לא יביא שום תועלת לעצמו או לאחרים, אבל ברגע המכריע, עם השפיץ של הטוש, הוא ייתן את הגול, אה, הקול המכריע וישלח הביתה עוד קורבן תמים שלא ממש יבין איך הוא בחוץ והדפקט הזה עדיין בפנים.

ואם כל זה לא מספיק לכם, אז רק נצביע על כך שגם משה וגם האווירון חולקים חיבה מופגנת לאמרות שפר וציטוטים מובחרים. "אני שונא אנשים שמדברים על עצמם", יעיד האחד על עצמו ממש רגע לפני שהוא פורס בפני הצופים את סיפור חייו, פלאס כמה דמעות על הדרך, ואילו השני יצהיר בשמחה: "עם הזמן השחקנים למדו לתת לי כבוד עצמי". לא סתם כבוד עצמי, אלון, כבוד עצמי של מלכים. בקיצור, בפעם הבאה שתעברו ליד חנות ספרים ומחלון הראווה יציץ אליכם עותק חדש של "הוצא מהקשרו: פנינים מאי", אל תשכחו איפה קראתם על כך לראשונה.

כבר דיברנו על ללכת עם ולהרגיש בלי ואין דוגמא טובה יותר מאשר זו שלפנינו. מה משותף לסטודנטית לקולנוע מת"א ולקשרה של בית"ר ירושלים, אתם שואלים? פשוט מאוד - שניהם נמצאים עמוק בחיקו של המיינסטרים אבל מנסים בכל כוחם לשמר איזושהי תדמית אינדי-אינטלקטואלית כלשהי. זנדברג פיתח את הדואליות הזאת לרמה של אומנות. הוא יתחנף בלי בושה לקהל הבהמות של בית"ר, אבל שעה וחצי לאחר מכן כבר תתפסו אותו בערב שירה בצוותא. את הפניות בכביש 1 הוא כבר מכיר בעיניים עצומות וכל העסק הזה עם הגזענות זה ממש לא הוא. זה רק נדמה לכם שהוא רץ על המגרש לצלילי "מוות לערבים". הקבוצה של המדינה? הוא בכלל אוהד הפועל אוסשקין.

וגם יעל צללה עמוק אל תוך המים הסוערים של תרבות הרייטינג, אבל זה לא מה שאתם חושבים. היא פשוט מבצעת תחקיר לסרט עצמאי שעוד יהיה מועמד לפרס דוב הזהב. כל העסק הזה של מדורי הרכילות ותכניות האירוח זה ממש לא היא, אבל אין מה לעשות - כל אמן גדול נאלץ לסבול בשביל האומנות שלו וחוץ מזה, בין ספיישל סיום העונה לראיון אצל שליין היא הספיקה לתפוס את פסטיבל מישל גונדרי בסינמטק ואפילו לקפוץ לאיזה סושי קצר באבן גבירול. "תראי איזה קטע", היא לחשה לחברה שהיתה איתה, "זה לא השחקן ההוא מבית"ר?"

* הכתבה נכתבה כבר לפני שבועיים, כך שאם מישהו ימצא כתבה קצת דומה באתר מתחרה בעולם המקביל לוואלה! ספורט, שיזכור שהיינו כאן קודם (אבל לא עלינו בזמן). העיקר שהכתבה שרדה.