בית חרושת לתדמיות

כמה רומנטי: עודד קטש חוזר לגליל עליון. הוצאנו לו צו 8, אומר הבעלים. סגירת מעגל, אומרים העיתונאים. קטשפר שוב ביחד, אומרת הקלישאה. כאן קטש יוכל לשקם את הקריירה, להציל את מועדון הפאר ולטפח את יוגב אוחיון המוכשר. כי גליל תמיד היתה חממה, למאמנים ולשחקנים.

ספרו את זה לאלי קנטי ודני פרנקו, שפוטרו ממנה העונה. ספרו את זה לאריק שיבק, שפוטר בעונת 1993/4 כי התעקש שברד ליף יגיע לאימוני בוקר במקום להתאושש מהנגאובר. ספרו את זה לעומרי כספי, שנלחם כדי לזכות בעוד זמן אימון ונתקל במאמן אדיש ובמערכת חובבנית. ספרו את זה למורן רוט, שנזרק בעונה שעברה בבושת פנים מהקבוצה, סתם כי התקשה להתאקלם. חממה אמרתם? גליל גידלה בעצמה לאורך השנים שני שחקנים סבירים, עידו קוז'יקרו ואוחיון. את השאר, החל מהנפלד, דרך שפר, קטש, שלף, ליאור אליהו ועד כספי, היא קטפה לשנה-שנתיים, אחרי שגדלו ברמת השרון, גבעתיים, רמת גן ואפילו מכבי ת"א. גליל הקיפה אותם תמיד בגדודים של מתאזרחים וזרים, ותרמה לקידומם הרבה פחות מאשר הם תרמו להצלחתה.

האחראי העיקרי לפער הבלתי נסבל בין התדמית הריקה מתוכן למציאות המרה הוא המנהל הנצחי, עמית גל. מאמן שעבד בעבר בגליל הגדיר בשיחות פרטיות את השהות בצפון כ"מאסר עולם - בגלל הריחוק מהמרכז - עם עבודת פרך - בגלל השהות היומיומית עם גל, שבוחש בלי הפסקה". הניהול של גל הוביל את גליל בעונות האחרונות להחלפת זרים ומאמנים, להידרדרות לתחתית וגם להישגים מקריים, כמו הפיינלפור בעונה שעברה. מהקבוצה המצליחה של שנות ה-80' וה-90' נותרו רק גימיקים בדמות קטש ושפר. דמויות פחות מתוקשרות, כמו רוט ופרנקו, חשו על בשרן מה ייעשה למי שגל אינו חפץ ביקרו.

איש לא יעז לנהוג כך בקטש. הוא נהנה בקיץ האחרון מבית החרושת לתדמיות של הגליל, כשמכבי ת"א התפתתה להאמין שהוא גאון כדורסל. עכשיו, אחרי שהתרמית נחשפה, המעמד המקצועי שלו קצת עצוב: מאמן הבית של קבוצת תחתית שכונתית. קצת כמו מישל דיין, עמיתו החדש לצפון, בימיו בהפועל ירושלים. כדי להציל את הקריירה, קטש חייב להשאיר את גליל בליגת העל. הבעיה היא שכל עוד גל בסביבה, אין ראויה ממנה לרדת.