במידה שחיפוש משרת מאמנים לליגת העל היה מתקיים במדור דרושים בעיתון, הנוסח של המודעה יכל להיות קצר ותמציתי: "דרוש מאמן פחדן, לקבוצה בינונית בליגת העל". אין דרך אחרת. שורה של מאמנים פחדנים מאיישים בשנים האחרונות את קבוצות ליגת העל. לא חשוב כמה האוהדים (הצרכנים האמיתיים) שונאים את הגישה הפחדנית, כמה הקהל צורח ומקלל בכל פעם שחלוץ מוחלף בקשר נסוג, וקשר התקפי מוחלף בבלם איטי. המאמנים בשלהם,.שמרנים, פחדנים, ובעיקר מסורסים ספורטיבית.
אלי גוטמן כרגע מוביל את הטבלה כגדול המאמנים הפחדנים בליגת העל. בכל פעם שקבוצתו מבקיעה שער מקרי, הוא נכנס לקיבעון מחשבתי, מצופף את ההגנה, עורך חילופים מאוחרים, מנסה לשמור על התוצאה בכל מחיר. חלילה לנסות להבקיע עוד שער, קודם כל לא לחטוף. כדורגל ממש לא מעניין אותו.
גם ניר לוין זכאי וראוי לתואר "פחדן סידרתי". השיקולים שלו במהלך המשחקים תמוהים עד מגוכחים. כמו בובה על חוט, ממלא לוין אחר ההוראות שהוא מקבל מלמעלה. אבי נמני, עיתונאים, פרשנים בדימוס. רק פעם אחת הוא חרג ממנהגו והקשיב לאוהדים, ואז, באופן מפתיע, הוא ניצח את הדרבי.
גוטמן ולוין הם לא בודדים במערכה. כמעט כל מאמני ליגת העל נגועים בפחדנות ופוליטיקה בגרוש. רוני לוי כמעט ולא משלב צעירים בהרכב, ותמיד מעדיף את שחקני הרכש היקרים, גם אם שבוע אחרי שבוע הם לא פוגעים. גם יצחק שום נחשף כשמרן בתחפושת של ליברל. למרות אוסף הכשרונות, תקציב בלתי מוגבל ושקט תעשייתי. התעורר שום ממסע הפחדנות ורק כשתואר האליפות כבר מונח בכיסו, זכינו לראות את בן שושן וברוכיאן בהרכב, ולתת לקהל להנות מכדורגל שוטף ואיכותי.
על גיא לוזון, באמת, אין מה להרחיב, קשה להבין מה לו ולאימון, ועדיף לצפות במשחק גולף, מאשר בכדורגל המשמים אותו משחקות הקבוצות שהוא אימן.
המקרה של ראובן עטר אפילו יותר קיצוני. בניגוד לתדמית של המתולתל עם העיניים השובבות, שחקן יצירתי שאהב כדורגל שמח. הנה כמאמן מתנפצת לה שבוע אחרי שבוע האגדה. נתניה קבוצה כבוייה ומשעממת, שבע תוצאות תיקו של 0:0. למרות המקום השני המכובד, הקהל השמח של נתניה כבר מזמן הבין את גודל הבלוף, ומסרב למלא את "הקופסא" בכל שבת שנייה.
נדמה כי רק רן בן שמעון , אלי אוחנה ואלישע לוי הצליחו להתעלות מעל נגע הפחדנות שפשה בליגת העל, ולתת לקהל את הסיבה הנכונה לבוא למגרשים. כדורגל כיום הוא קודם כל ספורט בידורי, אינטרטיימנט, שואו של אמני כדור, שמזינים תעשיית ענק המגלגלת מאות מליוני דולרים. למעשה הגישה הפחדנית של המאמנים תוקעת באופן פרדוקסאלי מקלות בתעשיית הענק, ומבריחה מן המגרשים ומרקעי הטלויזיה את אוהדי הכדורגל, שכבר נמאס להם להשתעמם שבוע אחרי שבוע, מול מפגני הטאקטיקה המשמימים שהמאמנים כופים עלינו באגרסיביות, בניגוד לרצוננו האמיתי. רצון הצרכנים.
ומה עם הצרכנים?
למה הפחדנות השתלטה על מאמני הכדורגל? התשובה די ברורה. אימון קבוצת כדורגל הפך להיות המקצוע הכי כפוי טובה שקיים. מהמחזור הראשון חרב הפיטורין כבר מונחת על צווארו של המאמן. לא משנה מה השחקנים יעשו או לא יעשו על המגרש, הוא תמיד יהיה הראשון לשלם את מחיר הכישלון. שניים שלושה הפסדים, כמה קללות מהאולטראס, עוד שתי כתבות ארסיות בעיתון, והמאמן מפוטר. הקורבן הראשון והכי נוח בגלגל האכזרי של תעשיית הכדורגל.
כמו כל אחד מאיתנו, המאמנים פשוט מפחדים על הג'וב שלהם. תנו להם לעבוד קשה, להתפרנס בכבוד. מה יותר אנושי מזה. מה היה כל אחד מאיתנו מרגיש, אם בכל יום היינו במתח האם נקבל מכתב פיטורין מהעבודה, או אולי עוד שבוע אחד של חסד מהבוס הכל יכול.
נכון שעולם כמנהגו נוהג, ופיטורי מאמנים הם חלק בלתי נפרד מפולקלור עולם הכדורגל. אבל משהו בשיטה רקוב, והגיע הזמן להתעלות מעבר להרגלים, ולעשות שינוי מהותי. לפי דעתי יש לחייב את בעלי הקבוצות להעסיק את המאמן לעונה אחת לפחות, ללא שום אפשרות לפיטורי המאמן באמצע העונה. נכון שיהיו מקרים טרגיים בהם קבוצות ישלמו בירידה על מינוי לא נכון, וייתכן שקבוצות יתפוררו בגלל כישלון זה או אחר של מאמן. אבל בטווח הארוך, צעד כזה יכול להציל את הכדורגל הישראלי מגסיסה איטית, ומוות קליני של הענף כולו. אז אולי כולנו נרוויח את הכדורגל בחזרה.