רוני לוי, תתרחק ממכבי ת"א

הנטייה של התקשורת לבחור את מאמן העונה מבין קבוצות הצמרת, מחמיצה לפעמים את המטרה. בטח במקרה של פרדי דוד, מועמד בכיר לתואר, שעובד אולי בקבוצה הכי קשה שיש בליגה הבכירה, יעידו ודאי כל המאמנים שהיו לפניו ועזבו.

ההצלחה של דוד במכבי הרצליה היא לא רק בהתמודדות עם האמצעים הדלים, עם היציעים הריקים והבוס הקפריזי - זה יש בכל הליגה, אלא באופי שהוא החדיר בקבוצה, שאף אחד לא שם לב באיזו ליגה היא ומתי היא משחקת. בהיעדר תשתית רעיונית או מקצועית, מכבי הרצליה מתבססת על לגיון זרים, שבדרך כלל מואס מהר מאד בתנאים שצוינו לעיל, ונדבק באדישות מסביב.

דוד הצליח לתת כיוון לאסופת השחקנים שלו, הצליח להתוות דרך, מטרה, משהו כמו לשכנע תושב בישוב ספר למה לא כדאי לו לעזוב לעיר הגדולה ועדיף להישאר בעיר הרפאים בה הוא מתגורר. אם פרדי דוד יצליח במשימה הזאת לבסוף וישאיר את מכבי הרצליה עונה שניה ברציפות, תואר מאמן העונה צריך ללכת אליו.

למרות שנציגיו מקפידים להכחיש את שמות המועמדים שעולים לעונה הבאה, המסר שדניאל יאמר משדר בעצם זה שהוא מעכב את החוזה החדש עם ראובן עטר הוא לא נכון. מצד אחד, יאמר לא מסתפק במה שהוא רואה עכשיו, אבל מצד שני הוא מקרין גם חוסר ההערכה למה שהושג עד היום במכבי נתניה. יש בכך גם קצת הבעת אי אמון. באלמוג כהן, ביחיאל צגאי ובטח בראובן עטר. עטר עושה כמעט את הבלתי אפשרי במכבי נתניה, וכל מאמן שיחליף אותו במקום השני יעמוד למשימה בלתי אפשרית בהחלט. כמדיניות, מאמן שמסיים במקום השני עונה שניה ברציפות צריך לקבל פרס, לא עונש. תורת גמול שכזאת, לטווח הארוך, עשויה אכזרית מדי עבור הנתינים שלה, עד כדי קריסת המערכת.

הבעיה הכי גדולה של יאמר היא ברצון שלו להספיק הכל בחמש השנים שהוא הקציב לעצמו בקבוצה, וזה כולל אליפות. יאמר רוצה גם הישגים וגם כדורגל איכותי, שני דברים שכמעט לא הולכים ביחד בישראל. לא בטוח שאליפות תהיה הירושה הכי טובה שיאמר ישאיר במכבי נתניה. הקבוצה לא בנויה למאבק אמיתי על התואר בשנתיים, שלוש הקרובות. היא לא היתה שם מאז סוף שנות השמונים, והמערכת לא באמת מוכנה למעמסה כזאת. הניהול עדיין קצת ילדותי, המערכת עדיין לא יודעת לבחור זרים והתפתחות הקבוצה עדיין בחיתוליה. אליפות אינסטנט עשויה להיות הרסנית מדי למועדון שלא מוכן לכך ולא עבר את תהליך הצמיחה והתבגרות מחדש. דווקא נטיעת יסודות לטווח ארוך יותר, הרגלי עבודה שיבטיחו את מקומה של נתניה בצמרת הכדורגל גם לאחר שיאמר יעזוב, יהיו חיוניים יותר. כרגע, בכל מקרה, נדמה כי יאמר מנסה לקצר תהליכים, מה שגורם לו לשכוח הרבה דברים טובים שקרו לו בדרך.

לא ברור מהיכן נובע הבאזז סביב השאלה מי יאמן את מכבי חיפה או מכבי תל אביב בעונה הבאה. האם משקף הוא אובססיה תקשורתית בלבד, או באמת מסתתר כאן קרב אמיתי בין מאמנים שדוחפים את עצמם כדי להגיע לשתי הקבוצות? בשני המקרים מדובר בטעות והסתכלות הפוכה על המציאות, כי כל מאמן שיגיע למכבי חיפה או מכבי תל אביב דינו כנראה להיכשל. כל עוד ארקדי בשטח, אין מה להיות במתח. כדי שמכבי תל אביב ומכבי חיפה יוכלו למחוק את הפערים שגאידמק פתח בשנתיים האחרונות, צריך לבנות שם שתי קבוצות מחדש, דבר שייקח כמה שנים טובות, ומי יודע אם יצליח. לאף אחד מאוהדי שתי הקבוצות אין סבלנות לכך.

תואר הוא עדיין הקריטריון להצלחה בשני המועדונים. במכבי תל אביב בגלל הציפיות ששניידר יצר, ובמכבי חיפה בגלל שהיא עדיין מכבי חיפה. אם ראובן עטר חושב שאוהדי מכבי חיפה יהיו פחות סלחניים לגביו; אם רוני לוי, שהפסיד בשנתיים האחרונות לכסף של גאידמק, מאמין שהוא יוכל לנצח את הטייקון דווקא עם מכבי תל אביב – קבוצה שהתמודדה ב-12השנים האחרונות רק פעם אחת על תואר האליפות; אם רן בן שמעון מאמין שהוא יכול לקחת את הקבוצה הכבויה של יעקב שחר רחוק יותר מרוני לוי – אז שלושתם כנראה לא ראו את המשחק האחרון של בית"ר ירושלים. פעם כרטיס כניסה לאימון מכבי תל אביב או מכבי חיפה היה פרס אמיתי למאמן מוכשר, בעיקר בגלל שהוא כלל הזדמנות אמיתי להצלחה, היום הוא מורכב בעיקר מסיכונים לא בריאים.

לא רק בגלל הסיכון הגדול מדי, מומלץ לרוני לוי לחפש את הקאמבק האישי שלו במקום אחר. הוא לא מתאים למכבי תל אביב, קבוצה שלא תמיד יודעת לקלוט אנשי מקצוע משובחים מבחוץ ולתת להם להרגיש בבית. היסטורית, מכבי תל אביב תמיד היתה קבוצה חשדנית כלפי מי שהגיע אליה, גישה שעדיין קיימת בחלקים גדולים של המועדון. מה גם שמכבי תל אביב לא צריכה מאמן מהסוג של רוני לוי. מכבי תל אביב זקוקה למאמן פסיכולוג, ברמה של גרנט 1991 לפחות, ורוני לוי הוא מאמן נהדר, אבל הכל חוץ מפסיכולוג. לוי הוא מאמן שעיקר כוחו בידע הנרחב שלו בכדורגל, בשיטות המשחק והעבודה המתקדמות שלו. לוי מקדם את הקבוצות שהוא מאמן מקצועית, פחות מנטלית. הוא הצליח במכבי חיפה, בין היתר, בגלל שהקבוצה של שחר היתה נואשת בזמנו למאמן מהסוג הזה, שיחבר מחדש את תלכיד השחקנים המצוין ליחידה אחת.

מכבי חיפה, עם בואו של רוני לוי, היתה חייבת שיטת משחק ברורה ויציבה, ורוני לוי נתן לה את זה. לפעמים יותר מדי. במכבי תל אביב הבעיה היא אחרת. לפני ששחקניה נדרשים ללמוד לשחק נכון, לעמוד נכון, ולהתאמן נכון, הם צריכים לחשוב נכון. לא בטוח שלרוני לוי יש את הכריזמה והערמומיות כדי להפוך את המנטליות של מכבי תל אביב. מה שכן בטוח הוא שהקריירה שלו תספוג מכה אנושה יותר במקרה של כישלון נוסף, אחרי מכבי חיפה.

בסוף השבוע התפרסם מסמך לא שגרתי לאתר רשמי של קבוצת כדורגל, כאשר אתר בית"ר ירושלים העלה מאמר תקיף למדי של דדי בר, כנגד יחס התקשורת לבית"ר ירושלים. בכתבתו לקראת המשחק מול מכבי פתח תקווה, בר מחא על הוצאת דבריו של טברטקו קאלה מהקשרם, ורתם את חימום האווירה לקראת המשחק מול אחי נצרת, שנולד כתוצאה מאותו ראיון לערוץ הספורט, למסע הצלב שמנהלת המדיה, לדעתו, כנגד האלופה. "אתם שם בתקשורת רק ראיתם איך ניתן לעוות את הכל ולשלב זאת בהדלקה הרגשית שניסיתם לעשות למשחק הגביע עם נצרת כדי לעלות לעצמכם את הרייטינג", כתב בר. "בושה, נמאס מהצביעות המתחסדת שלכם".

לא בטוח שהטקסט של בר תואם את מפת התקשורת הנוכחית, אבל הוא בהחלט משקף משהו שכנראה לא ישתנה אף פעם בבית"ר ירושלים: המחשבה שכל העולם נגדם. בסופו של דבר, זה עדיין הדלק שמניע את המועדון, ומחבר בין רוב אוהדיו. ז'וזה מוריניו עשה מזה קריירה בצ'לסי, גאידמק לעולם לא יצליח לשנות זאת. נדמה לי שזאת לא היתה הפעם הראשונה שבה עולה מחאה כתובה באתר הרשמי של בית"ר ירושלים כנגד התקשורת, ובטח לא הפעם הראשונה שבה אתר רשמי של קבוצת כדורגל מנצל את הבמה כדי להחזיר קטנה לעיתונאים. אבל במקרה של בית"ר מדובר בסוג של אסטרטגיה לחיים, שלא קשורה לתקציב הקבוצה, סגל השחקנים, המצב בטבלה, וכמות הפעמים בהן היא שודרה בחינם בימי ראשון. תחושת הקיפוח תמיד תישאר, וייתכן כי אנשי אתר הקבוצה נוהגים נכון כאשר הם מטפטפים מדי פעם את האסטרטגיה ההיסטורית הזאת, בימים בהם זהות המועדון קצת מטושטשת. לפעמים יש בזה קצת טעם רע, וסטייה מהדיפלומטיות המתבקשת משופר רשמי של קבוצה. אבל עם ההצלחות של השיטה אי אפשר להתווכח.

"גיא לוזון טעה......"

מכבי פתח תקווה - מכבי נתניה, מכבי תל אביב - מ.ס אשדוד, הפועל תל אביב - מכבי הרצליה, הפועל כפר סבא - בית"ר ירושלים

מכל המשחקים המרתקים שיש בסוף השבוע בתחתית, דווקא זה של מכבי פתח תקווה יהיה החשוב והמשפיע מכולם, ויכריע האם הקבוצה הגרועה בליגה מסוגלת לעצור את הסחף. למכבי פתח תקווה, יותר מהפועל כפר סבא ואפילו יותר ממכבי הרצליה, יש את כל הסיבות לדאגה, ומכל המועמדות להצטרף לבני יהודה היא נראית הכי פחות מתאימה לשחייה במערבולת. אם מכבי פתח תקווה לא תנצח בביתה ביום שבת ותתקרב עוד קצת לתהום, היא תהפוך למועמדת בכירה במיוחד לרדת ליגה.

יש שלושה דברים בסיסיים שמשאירים קבוצות ליגה: 1. חלוץ/יכולת סיום מול השער - שני דברים שאין למכבי פתח תקווה, הקבוצה שמגיעה להכי מעט מצבים. החלוץ הטוב ביותר שלה, אוהד קדוסי, כבוי, והמאמן שלה מאמין בעיקר בהגנה. לפני שנתיים היה זה סמואל יבואה שהשאיר את הפועל כפר סבא, אשתקד היה זה יאניק קאמנן שהשאיר את מכבי הרצליה, יחד עם הקשרים שבאו מאחור וידעו לכבוש. מאז בואו של גיא לוזון, מכבי פתח תקווה כבשה הכי מעט מאלו שמתמודדת איתה על ההישארות, אין לה חלוץ בכושר, והמאמן שלה לא יודע ללמד התקפה. הגנה כולם יודעים לעשות במצבי לחץ, כל שחקן יכול להילחם, אבל לא לשים את הכדור בשער.

2. אופי/מסורת. למכבי והפועל תל אביב יש, למכבי פתח תקווה, כפר סבא ואשדוד לא, אבל לחזן ואוחנה לפחות יש חלוצים וקשרים שיודעים לכבוש שערים. הפועל תל אביב היא היחידה שכבשה פחות ממכבי פתח תקווה העונה, אבל ברגע האמת כוחה של המערכת, ושחקנים עם יכולת סיום כמו טלקיסקי, דגו וקצת ארבייטמן, אמורים להספיק.

3. שקט תעשייתי/גיוס כללי - מכל הקבוצות בליגה, מכבי פתח תקווה נראית הכי מסוכסכת, הכי מבולבלת. שאר הקבוצות בתחתית מבינות שאת יהבן יש להשליך רק על הישרדות, כולל מכבי והפועל תל אביב. מכבי פתח תקווה עדיין בשלב של לקלוט את זה ולהבין למה זה קורה לה. בכלל, נדמה כי החיילים האפורים של הלוזונים כבר די מפקפקים במפקד שלהם. מאז שהלוזונים הפכו לאייקונים והתקשורת דנה ומבקרת כל צעד שלהם, גם השחקנים מגלגלים בראש את השאלות שמפנים העיתונאים לעבר ראשי הקבוצה. בתור אנדרדוג היה להם הרבה יותר נוח ללכת אחרי לוזון, אבל מאז שמכבי פתח הפכה לקבוצה קצת מעניינת, הלחץ הכריע אותה. גם השחקנים מפנימים את מה שנכתב בעיתונים על גיא ועמוס לוזון, ושוכחים להתעסק במטרה לשמה הם מקבלים משכורת. אם גם בשבת, מול מכבי נתניה, הם ימשיכו להתעסק בבעיות הפנימיות, ויראו מבולבלים כמו שחקני בני יהודה, זה עשוי להיות מאוד מסוכן.